על נכסי עבר, על נכסי עתיד ועל הפילוסופיה של חזקת השיתוף

מאמר זה עוסק ״בחזקת השיתוף״. ״חזקת השיתוף״ היא טכניקה משפטית להסדרת יחסי הרכוש בין בני הזוג. בהתקיים נסיבות מסוימות, החזקה מאפשרת לבתי המשפט להכריז על קיומו של שיתוף מלא או חלקי בנכסים, גם אם על פי הכללים המשפטיים ״הרגילים״ מדובר בנכס או בנכסים המצויים בבעלות של אחד מבני הזוג.

מטרתו הראשונית של המאמר היא לתרום לפיתוחה של תשתית תאורטית, שתאפשר לארגן את הדעות השונות אודות הפילוסופיה של חזקת השיתוף ואת התכנים המעשיים של החזקה בתבניות חשיבה מוגדרות. ברוח זו ננתח שלושה שלבים מרכזיים בהתפתחותה של חזקת השיתוף:

השלב ההסכמי (עד סוף שנות ה-70), שבו התבססה החזקה על מודל הנכון להכיר בשיתוף בהתאם לתפיסה חוזית-מסורתית מצומצמת. בשלב זה הוחלה החזקה רק ביחס להיקף נכסים מצומצם, וגם זאת במצבים שבהם השיתוף אינו סותר את אומד דעתםשל הצדדים או אפילו את אומד דעתו של הבעלים הרשום.

השלב הנורמטיבי, שבו התבססה החזקה תחילה (בשנות ה-80) במעשים ולאחר מכן (סוף שנות ה-80 ובתחילת שנות ה-90) ברטוריקה על הרציונלים של צדק (במובן של הגינות מסחרית) ושוויון מגדרי (המבקש להגן על נשים שלקחו על עצמן תפקיד ביתי), רציונלים הנשענים על מטאפורה המשווה את המשפחה לשותפות מסחרית, ומשום כך הם רואים בנכסי המשפחה תוצר מאמצם המשותף של שני בני הזוג. על כן, בשלב זה, ככל שדובר בנכסי ״המאמץ המשותף״, הוחלה החזקה גם בניגוד לאומד הדעת המשוער של הצדדים, עד כדי הפיכתה לדין מעין-קוגנטי.

השלב הקישורי, החל בסוף שנות ה-90 ובמסגרתו נפרצה המסגרת המסחרית, ולפחות חלק מהשופטים הביעו נכונות להחיל את חזקת השיתוף גם על נכסים פרטיים שלא הופקו במאמץ משותף של הצדדים. נסביר כי מהלך זה משקף את התפתחותה של אידאולוגיה חדשה המדגישה את ההיבטים הקהילתניים-קישוריים-שיתופיים הלא-מסחריים הקיימים בחיים המשפתתיים.

נסביר כי הפסיקה אינה מחילה את המודל הקישורי במקרים שבהם הוא אינו משתלב עם אורח החיים של הצדדים, ומשום כך מתקיימים כיום במשפט הישראלי שני מודלים של חזקת שיתוף: מודל נורמטיבי מעין-קוגנטי המופעל על נכסי המאמץ המשותף, ומודל קישורי בעל גון הסכמי המיושם על הנכסים הפרטיים ובעיקר על נכסים שנצברו לפני הנישואים (נכסי עבר).

המודלים המשפטיים העומדים במרכז השלבים הללו ינותחו ויוארו מנקודות מבט מגוונות הכוללות, בין היתר, ניתוח היסטורי של התפתחות ההסדרה האזרחית של דיני המשפחה בישראל; תאוריות אזרחיות שונות של דיני הזוגיות, הנשענות על ניתוח דיני המשפחה בארצות מערביות ליברליות: תאוריות של דיני החוזים ובכללם המודל הקלאסי, המודל המודרני, התאוריה של חוזה היחס והתאוריה של החקיקה המרשה; תאוריות פוליטיות-פילוסופיות שונות כגון ליברליזם מסורתי, ליברליזם מודרני, קהילתנות, פמיניזם לגווניו ועוד.

לצד הארגון השיטתי, ההבניה התיאורטית והניתוח המטא-משפטי של התפתחויות ותהליכים קיימים במשפט הישראלי המצוי, יציג המאמר גם ביקורת על מצב זה. במרכז הדיון הביקורתי יעמוד היחס המשפטי לנכסי העתיד (נכסים הקשורים בהון האנושי של בני הזוג כגון רישיונות, ניסיון מקצועי, קביעות בעבודה וכושר השתכרותם העתידי). מחקרים כלכליים מגלים כי נכסי העתיד הם הנכס המרכזי של מרבית הזוגות בעולם המערבי ובישראל. במקרים רבים נכסי העתיד מטופחים במהלך הנישואים, במאמץ משותף של שני בני הזוג. על כן, הרציונלים המקובלים התומכים בהחלת השיתוף הזוגי רלבנטיים גם ביחס לנכסים הללו. למרות זאת, מרבית בתי המשפט בישראל ובעולם מסרבים להחיל את הסדרי השיתוף המקובלים בהם על נכסי העתיד.

נטען כי בבסיס ההתנגדות לחלוקת נכסי העתיד עומדת גישה אינדיבידואליסטית, הרואה בהון אנושי כישור אישי, מבקשת לתמרץ נשים להשתתף בשוק העבודה, ובעיקר חוששת כי התייחסות להון אנושי כנכס קנייני בר-חלוקה תמנע מבני הזוג את האפשרות להתנתק זה מזו. על רקע זה נטען כי היחס המשפטי לשאלת נכסי העתיד חושף מתח יסודי הקיים בחשיבה המערבית על דיני הזוגיות בין המחויבות לאינדיבידואליזם לבין המחויבות לשיתוף.

ברם, למרות שהמתח בין אינדיבידואליזם לשיתוף עשוי להצדיק התנגדות לחלוקה רכושית רגילה של נכסי העתיד, הדיון במאמר יבהיר כי בכל זאת נדרשת התחשבות בנכסי העתיד במסגרת הליך הגירושים. ברוח זו תיערך סקירה השוואתית, שבה יוצגו וינותחו רפורמות מתהוות בתחום היחסים הכלכליים בין בני זוג, שנועדו להקל על מצוקתן של נשים בעקבות גירושים. הרפורמות הללו כוללות, בין היתר, פיצוי כספי לבן הזוג הביתי, חלוקה לא שוויונית של הנכסים הממשיים לטובת בן הזוג הביתי, וחידוש חובת המזונות לאחר הגירושים. בניגוד להתפתחויות בעולם המערבי, אי-ההכרה של המשפט הישראלי בנכסי העתיד במסגרת חזקת השיתוף לא נתמכה בכלים משפטיים אלטרנטיביים שיקלו על מצוקתן של נשים. לפיכך אטען כי חזקת השיתוף נכשלה עד כה בהתמודדותה עם סוגיית נכסי העתיד. כשלון ההתמודדות של חזקת השיתוף עם נכסי העתיד, יקושר לעיצובה ההיסטורי של החזקה כהסדר שותפות רכושי-פרטי. נסביר כי עיצוב זה מגביל את גמישותה של החזקה ואת היכולת לשלב בה התייתסות למצוקתם הכלכלית והאישית של בני זוג, לטובתם של ילדיהם ולאינטרסים ציבוריים רחבים יותר. מתוך ביקורת זו נשמיע קריאה לשינויים משמעותיים בעקרונות שעליהם מושתתת חזקת השיתוף, ובהקשר הרחב יותר - לשינויים בהסדרה משפטית הכוללת של יחסי הרכוש בין בני זוג בישראל.