הראיות לכאורה הנדרשות למעצר עד תום ההליכים - בחינה נוספת

המאמר בוחן שאלות שטרם הוכרעו וכן שאלות שהתשובות להן עדיין אינן בהירות דיין, במסגרת הסוגייה של הראיות לכאורה הנדרשות למעצרו של באשם לאחר הגשת כתב אישום כנגדו. סוגייה זו אמנם נדונה אך לפני שנים אחדות בפני הרכב מורחב של בית המשפט העליון, בבש״פ 8087/95 זאדה נ׳ מדינת ישראל; אולם היא לא מוצתה: משמעותו של הרף של ״סיכוי סביר להרשעה״, אשר אושר על ידי שופטי הרוב, עדיין נתונה למספר פרשנויות אפשריות; ואילו שאלות נוספות כלל לא זכו להכרעה, באשר לא היה צורך להכריע בהן באותו עניין, כגון רף הראיות לכאורה הנדרש לצורך החלטה על חלופת מעצר. כמו כן, קיימות מחלוקות בין שופטי בית המשפט העליון בשאלה אם יש צורך בקיומה של תוספת ראייתית לכאורה כבר בשלב המעצר, מקום שהיא נדרשת לצורך הרשעה: וכן בשאלה אם ניתן להסתמך בשלב המעצר לאחר אישום על ממצאים של בדיקת פוליגרף.

במאמר זה מציע המחבר תשובות לשאלות האמורות. לדעת המחבר, רף ״הסיכוי הסביר להרשעה״ משמעותו סיכוי העומד במאזן ההסתברויות, ורף זה הינו רף הסמכות התחתון הן להוראה על מעצר והן להוראה על חלופת מעצר. עם זאת, לא בכל מקרה שבו קמה סמכות למעצר קיימת הצדקה להורות על מעצר ממשי, וקיים מתחם של שיקול דעת שיפוטי, על פי נסיבותיו של כל מקרה קונקרטי. במסגרת שיקול דעת זה, על השופט הדן במעצר ליתן דעתו גם למשקלן של הראיות לכאורה, לרבות חולשות ובעיות המסתמנות כבר בשלב המעצר. במקרים ראויים, יכול השופט להסתייע, לצורך הערכת המשקל של הראיות לכאורה, גם בראיות בלתי קבילות ובמיוחד בממצאים של בדיקת פוליגרף. גם העדרה של תוספת ראייתית הנדרשת להרשעה, הינו שיקול משמעותי שיש להתחשב בו בעת הערכת סיכויי ההרשעה, הגם שאינו שולל את האפשרות שיימצא כי קיים בכל זאת סיכוי סביר להרשעה. עמדת המחבר היא, כי ההחלטה אם אין מנוס מלעצור נאשם, תלויה גם בטיבן של הראיות לכאורה ובעצמתן, כמו גם בעילת המעצר ובעצמתה, בכל מקרה ספציפי, תוך איזון ושקלול ראוי ביניהן לבין כל יתר הנסיבות של המקרה ושל הנאשם. כן מציע המחבר לשקול, במקרים שבהם אין מנוס ממעצר, אם יש מקום לקצוב את המעצר, במיוחד כשהראיות לכאורה הן בעייתיות.