מעבר לאזרחי ולפלילי: סדר חדש לסדרי הדין
המאמר קורא תיגר על החלוקה המקובלת במשפט הישראלי בין פרוצדורה אזרחית לפרוצדורה פלילית, הנסמכת על החלוקה המקבילה במשפט המהותי בין המשפט האזרחי למשפט הפלילי. טקסונומיה פרוצדורלית זו מובילה לכך שהמשטר הנוהג מעניק הגנות דיוניות נדיבות לנאשמים, לרבות במקרים של אישומים בעבירות קלות, אולם ככל שהדבר נוגע בהענקת הגנות לנתבעים בהליכים אזרחיים - לרבות אלה החשופים לתוצאות הרות גורל - ידו קפוצה. בנוסף, מובילה הטקסונומיה האמורה לתוצאות בעייתיות במגוון רחב מאוד של מצבים כמו הסגרה, ביזיון בית משפט, קנסות אזרחיים וחילוט אזרחי. המאמר סוקר את מגוון ההצדקות התאורטיות שעל בסיסיהן מושתתת החלוקה הנוהגת, ובכללן הצדקות תועלתניות, אגליטריאניות, אקספרסיביות וליברליות, ומראה כי הצדקות אלו הן אנכרוניסטיות ובחלקן אף שגויות מן היסוד. לאחר מכן, דן המאמר בניסיונות של בית המשפט - הראויים לשבח אך הכושלים - למצוא מוצא מן הסבך, תוך ניסיון לעצב מבחנים ברורים שיאפשרו להבחין בין מקרים שבהם ראוי להחיל את הפרוצדורה הפלילית לכאלה שבהם יש לדון על פי כללי הפרוצדורה האזרחית. במסגרת זו המאמר דן במעבר מפורמליזם לפונקציונליזם, המגולם ב״מבחן המטרה״. לפי מבחן זה יש להחיל כללים דיוניים על פי המטרה שאותה משרתים החוק או הסנקציה. על אף הפיתוי התאורטי הטמון באמת־מידה זו, המאמר מראה כי מבחן המטרה אינו מסייע לפתרון מעשי של הדילמות הפרוצדורליות שמקורן בטשטוש בין הספרה הפלילית לספרה האזרחית בדין המהותי, וכי הוא נדון לכישלון מבחינה תיאורית ונורמטיבית. לבסוף, המאמר מציע משטר פרוצדורלי חלופי הנחלק לאורך שני צירים עיקריים: האחד נוגע למאזן הכוחות בין בעלי הדין והאחר מתייחס לחומרת הסנקציה. לטענת המאמר המשטר החלופי הולם יותר את המציאות של המאה העשרים ואחת ומגשים בצורה טובה יותר את המטרות שהמשטר הקיים מנסה לקדם ללא הצלחה.