יחסי-הגומלין בין דרכי אכיפת הוראות לא־ כספיות של בתי־משפט — עקרון הדרך החמורה פחות

ישנן דרכים שונות לאכוף הוראות לא־כספיות של בתי־משפטי המצוות על עשיית מעשה או על הימנעות מעשייתו. עקרונית, ניתן לחלק דרכי אכיפה אלה לשני סוגים: דרכי אכיפה ישירות — הליכים שבהם ההוראה מקוימת על־ידי מבצע שאינו החייב עצמו: ודרכי אכיפה עקיפות — הליכים הנועדים להפעיל לחץ על החייב כדי להכריחו לבצע בעצמו את ההוראה.
במשפט הישראלי, דרך האכיפה הישירה השכיחה ביותר היא ביצוע על־ידי המוציא לפועל לפי הוק ההוצאה לפועל, תשכ״ז - 1976, לעומת הליך זה ישנן שלוש דרכי אכיפה עקיפות, כל אחת לפי תנאיה־היא, ואלה הן: הטלת קנס או מאסר על המפר, לפי סעיף 6 לפקודת בזיון בית־המשפט (1929); הרשעתו של המפר לפי סעיף 287 לחוק העונשין, תשל״ז - 1977; והטלת סנקציה דיונית עליו, לפי תקנות סדר הדין האזרחי, התשמ״ד - 1984, כאשר הוא מפר הוראה דיונית במהלך המשפט.
בעקבות ריבוי דרכי אכיפה אלה נשאלת השאלה מהם יהסי־הגומלין ביניהן. האם יש סדר עדיפות בשימוש בהן? לשאלות אלה אנו מקדישים את המאמר הזה. כפי שנפרט להלן, לדעתנו יש סדר עדיפות בין הליכי האכיפה הנ״ל המבוסס על עקרון־היסוד המכונה עלייתו ״הדרך החמורה פחות״, היינו: אין להשתמש בהליך אכיפה מסוים כאשר קיימת אפשרות לאכוף את אותה הוראת בית־המשפט בהליך פחות חמור.

נסקור בקצרה את ארבעת הליכי האכיפה האמורים ונבדוק את יחסי הגומלין ביניהם - היש סדר עדיפויות בשימוש במכשירים אלו? נטען כי התשובה לשאלה זו חיובית, ומקורו בעיקרון שהמטרה העיקרית, אם לא הבלעדית שבשימוש בדרכי אכיפה אלה, היא להבטיח, במידת האפשר, את קיומה העתידי של ההוראה הספציפית בנדון, לעומת הטלת עונש עבור המרת ההוראה בעבר. לפיכך, כאשר עדיין ניתן להבטיח את קיומה של ההוראה בעתיד, אין להרע עם המפר יותר מהדרוש כדי להשיג מטרה זו. אורך המאמר נדון בסוגיות השונות העולות יחסי גומלין אלו.