אגב הפסיקה - על הזכות להתגייר, על הזכות להתגרש ועל חובת ההכרעה - (בעקבות בג"צ 148/84, שמואל נ׳ בית הדין הרבני האזורי בתל־אביב ואח', וע"א 566/81, שמואל נ' שמואל)
בצמד פסקי־דין אלו, העוסקים באותם בני־זוג, דן לאחרונה בית־המשפט העליון בסמכותו של בית־הדין הרבני לפסוק בתביעת גירושין של גר שנישא, בהיותו לא־יהודי, בנישואין אזרחיים, ובתוצאות של פסיקת גירושין זו, בבית־המשפט האזרחי, על חיובו לשלם מזונות לאשתו. בפרשה זו הזדמנו, בריכוז נדיר, שאלות קשות ועקרוניות בדיני המשפחה ובמשפט הבינדתי. אך פסיקתו של בית־המשפט היא דוגמה טובה לכך שהליכה עקלתונית המבקשת לעקוף מוקשים של חילוקי־דעות, חסרונותיה בצדה: אין היא סותמת את הגולל על פקפוקים מיותרים לגבי מושכלות ראשונים, כגון זכותו של אדם להתגייר או זכותו להתגרש, ולכאורה אין זה ברור אם אמנם היא יוצאת ידי חובת ההכרעה בבעיית־יסוד מטרידה שקשה לפותרה בנוסחה מעורפלת.
שלוש שאלות עיקריות נדונו, בשני תיקים אלו, על־ידי בית־המשפט, והן:
ראשית, האם התגיירותו של הבעל וכניסתו לאותה דת, שלה השתייכה בעבר (ועדיין משתייכת) אשתו, מקנה סמכות לבית־הדין הרבני לפסוק בענייני נישואיהם וגירושיהם?
שנית, האם סמכות זו, בהנחה שאמנם מוקנית לבית־הדין, כוללת את הכוח לפסוק גירושין רק על יסוד העובדה שהנישואין היו נישואין אזרחיים?
ולבסוף, האם פסיקת גירושין זו המחייבת את האשה בקבלת גט, כהנחה שאמנם בית־הדין מוסמך לפוסקה, משמיטה את הקרקע מתחת לתביעתה של האשה למזונות?
