גלגולו של חזיר: מסמל לאומי לאינטרס דתי?

המאמר עוסק בגלגולים השונים שעברו האיסורים המשפטיים החלים במדינת ישראל על גידול חזירים ומסחר בבשרם. העיסוק האינטנסיבי בנושא נותן ביטוי לרגישות ההיסטורית של החברה היהודית לאיסורי החזיר, מעבר להקפדה על דיני הכשרות הרגילים. בזיכרון הקולקטיבי של העם היהודי טבועה התודעה שצוררי ישראל בכל הדורות עשו שימוש בחזיר לשם רדיפת יהודים והשפלתם. המאמר מתמקד באופן שבו הרגישות ההיסטורית והתרבותית הטביעה את חותמה על המשפט הישראלי הן על אימוצם של איסורים ספציפיים בנוגע לגידול חזירים ולמסחר בבשרם והן על ההתנגדות לאיסורים אלה, חרף אופים הנקודתי. 

המאמר נפתח בבחינת ההיסטוריה של איסורי החזיר במשפט הישראלי. בתקופת המנדט, בהעדר ריבונות, מידת ההשפעה של האוכלוסיה היהודית על ההסדרים המשפטיים בארץ-ישראל היתה מוגבלת, וכך היה הישוב פטור במידה רבה מהתמודדות חזיתית עם שאלות הנוגעות להסדרת מעמדן של הדת והמסורת בחברה. העיסוק המשפטי בנושא החזיר החל בשנות ה-50, כתולדה מהגידול המשמעותי בצריכתו של בשר חזיר באותה תקופה מחד גיסא, ושל הציפייה להסדרים משפטיים שישקפו את אופיה היהודי של ישראל מאידך גיסא. האיסורים הראשונים בתחום זה היו חוקי עזר שחוקקו הרשויות המקומיות וצווים מנהליים מגבילים של השלטון המרכזי. בית המשפט העליון פסל יוזמות אלה, כנגועות בחריגה מסמכות, ובכך ניתן האות לחקיקה ראשית - חוק הרשויות המקומיות (הסמכה מיוחדת), תשי"ז-1957 וחוק איסור גידול חזיר, תשכ"ב-1962. 

לאחר תקופה של התדיינות שוקקת בתחום איסורי החזיר בשנות ה-50 וה-60, נכנס הנושא ל"הקפאה" ולא עורר עוד עניין בשנות ה-70, שבהן התקיים סטטוס קוו של סובלנות מסוימת כלפי הפרתם של האיסורים החקוקים. נושא החזיר הבליח מחדש במציאות הפוליטית בשנות ה-80, שבהן התחדש המאבק על אופיין של החברה והמדינה, בעקבות המהפך הפוליטי של שנת 1977. בתקופה זו, שהתאפיינה בתנופה של חקיקה דתית, נמצא מקום של כבוד גם להצעות חוק ששאפו להרחיב את איסורי החזיר הקיימים. בסופו של דבר, לא הבשילו המהלכים הפרלמנטריים בנושא לכלל חקיקה חדשה. 

התחייה המחודשת של משבר החזיר במשפט הציבורי קשורה בשלוש התפתחויות חשובות שאירעו במהלך שנות ה-90: חקיקת חוקי היסוד החדשים בנושא זכויות האדם, ובככלם ההגנה החוקתית על חופש העיסוק שהתגלתה כבעלת רלבנטיות ישירה לדיון בהגבלות על העיסוק המסחרי בבשר חזיר; גל העלייה הגדול מברית המועצות לשעבר, שתרם לעלייה בביקוש לבשר חזיר; ופריחתה של הפוליטיקה הסקטוריאלית שהגבירה את התחרות בין המפלגות הדתיות, בין השאר בנושאי מאבק סימבוליים, כמו איסור החזיר, וכן חידדה את עוצמת ההתנגדות לניסיונות אלה בקרב המפלגות המתנגדות לכפיה דתית. באופן יותר ספציפי, השאלות המשפטיות שהתעוררו במהלך שנות ה-90 נסבו במידה רבה על היקף תחולתם של חוקי העזר האוסרים על מסחר בבשר חזיר. הטענה העיקרית שנטענה בהקשר זה היתה שהגבלה של חופש העיסוק חייבת להיות מידתית, ולכן האיסור על מסחר בבשר חזיר צריך להיות מוגבל רק לאזורים מסוימים של הרשות המקומית, אלה שבהם מרוכזת אוכלוסיה דתית. פסיקה ברוח זו שניתנה בבית משפט השלום בנתניה, הביאה לשינוי בפועל של המצב המשפטי לנוכח החלטה עקרונית שהתקבלה במשרד המשפטים כי היא משקפת את המצב המשפטי. בעקבות החלטה זו, לא ניתנו עוד אישורים לפרסומם של חוקי עזר חדשים שאסרו באופן גורף על מכירת בשר חזיר ומוצריו בכל שטחה של הרשות המקומית, וכן הונהגה מדיניות של אי-הגשת כתבי אישום בגין חוקי עזר שלא מתקיימת בהם מידתיות של האיסור. עם זאת, הנושא נותר שנוי במחלוקת, ולפי שעה, אין בו עדיין הכרעה תקדימית של בית המשפט העליון. 

בהמשך לדיון ההיסטורי, מצביע המאמר על השינוי שחל בתפיסה של איסורי החזיר במשפט הישראלי, כבבואה לשינויים שחלו בחברה ובתרבות בישראל. בעת שהוחל הדיון בהצעות להטיל איסורים משפטיים על גידול חזירים ומכירת בשרם, בשנות ה-50, זכו הצעות אלה לתמיכה נרחבת יחסית בציבוריות הישראלית. הגורמים הפעילים בתחום זה באו בעיקר מן המפלגות הדתיות, אך היתה נכונות ואהדה כלפי יוזמות אלה, גם בקרב נציגים של הציבור החילוני, שגדלו על ברכיו של הטאבו היהודי על החזיר והכירו בפן הלאומי שלו. לעומת זאת, בשנות ה-90, דהתה דמותו של החזיר כסמל לאומי - קודם בתפיסה החברתית, ובעקבותיה באספקלריה המשפטית שלה. כיום, מתנהל קרב מאסף לשימור המגבלות המשפטיות הקיימות, בסימן של ערעור על הלגיטימיות של חוקי העזר הכוללים הגבלות כלל-עירוניות. האיסורים שנחקקו בשנות ה-50 וה-60 כביטוי לתרבות הלאומית החלו נתפסים על-ידי רבים כהגנה על אינטרסים דתיים גרידא. בשנות ה-90, התייחסות לאיסורי החזיר היתה בעיקר באספקלרית ההגנה על רגשות הציבור הדתי. השאלה האם ראוי להגן על האיסורים הקיימים בשל ערכם הלאומי-תרבותי מבחינת הציבור בכללותו נדחקה לקרן זווית. הטיעון המובא במאמר הוא שאימוץ הגישה לפיה תכלית האיסורים היא למנוע פגיעה ברגשות הציבור הדתי אינה רק מעניינת מבחינה תרבותית, אלא גם בעלת נפקות מעשית מאחר שתכלית האיסורים משפיעה על יישומו של מבחן המידתיות ביחס אליהם. אם תכלית האיסור היא להגן על הציבור הדתי מפני פגיעה ברגשותיו, המידתיות מחייבת יישום מוגבל שלו רק באזורים דתיים. לעומת זאת, אם תכליתו של האיסור היא לאומית-תרבותית, האפקט הסימבולי שלו מחייב תחולה רחבה יותר.