"לא תישא פני דל ולא תהדר פני גדול": על פרשת דיניץ
במרכזו של המאמר עומד פסק הדין בעניינו של שמחה דיניץ שניתן במחצית השניה של שנות התשעים. נגד שמחה דיניץ הוגש כתב אישום שכלל שני אישומים שונים שבכל אחד מהם הואשם דיניץ בעבירות של קבלת דבר במרמה ומרמה והפרת אמונים. בית המשפט המחוזי זיכה את דיניץ מן האישום הראשון והרשיעו באישום השני. בערעורים שהוגשו לבית המשפט העליון זוכה דיניץ גם מן האישום השני. פסק הדין של בית המשפט העליון מהווה, לדעת הכותבים, דוגמא מובהקת למגמה כללית יותר של בית המשפט המעניק יחס שונה, ועדיף, לנאשמים רמי מעלה.
המאמר מחולק לשני חלקים עיקריים. בחלקו הראשון של המאמר (בפרקים 1-5) נבחן, באורח ביקורתי, פסק דינו של בית המשפט העליון. בניתוח פסק הדין מתבססים הכותבים על העובדות כפי שנקבעו בבית המשפט המחוזי ועל הדרך המקובלת (בפסיקה רבת שנים) להוכחת אשמו של הנאשם. הטענה גנד פסק הדין כפולה: ראשית, נטען כי בית המשפט נמנע - ללא הצדקה - מהחלת חזקת המודעות. שנית, בית המשפט התערב בממצאי אי האמון בגרסת הנאשם שנקבעו בערכאה הראשונה, וזאת, בניגוד לעובדות, למרות סתירות ותהיות שונות, ותוך שהוא מפריד ללא הסבר המניח את הדעת בין חלקי עדותו של דיניץ. בחלקו השני של המאמר (פרקים 6-7) נדונה הביקורת הכללית יותר על הכרעות בתי המשפט בעבירות של עובדי ציבור בכירים. הביקורת המרכזית היא כי בתי המשפט מסרבים להרשיע בכירים בעבירות הקשורות לשירות הציבורי תוך שימוש בטכניקות שונות של הנמקה. הבסיס לרבים מן הזיכויים מצוי בהנחות היסוד המקילות השגויות, שמניחים בתי המשפט ביחס להתנהגותם של בכירים. בה בעת יוצר בית המשפט רף ציפיות גבוה מן המצוי (ולעיתים בלתי מציאותי) מן הכפופים ביחסיהם עם הממונים עליהם. לבסוף עומד המאמר על תוצאות הלוואי של פסק הדין בעניין דיניץ ודומיו: הכוונה לקויה של התנהגות בכירים, פגיעה בשוויון ובתחושת השוויון של הציבור הרחב ופגיעה במוטיבציה של עובדים להתריע על אי-סדרים ושחיתות.
