מאחורי הקלעים
כאשר אלבניה חדלה להיות רפובליקה עממית, ואזרחיה תבעו כי תיהפך למדינה מערבית "רגילה", עם מפעלים ציבוריים מופרטים ועם כלכלת שוק, התעורר הצורך, כמו בכמה וכמה מן המדינות השוכנות לה, לכתוב בה מחדש את ספר החוקים. בין היתר התעורר הצורך לנסח חוק חברות מתאים. בהיעדר תקציבים לשכור מומחים פרטיים יקרים, פנתה אלבניה לאומות המאוחדות, והארגון הטיל על עורכת דין פלונית מניו יורק את התפקיד לכתוב לאלבניה חוק חברות חדש. קבלנית החקיקה מניו יורק הייתה חדשה במקצוע, ולכן עלה בדעתה הרעיון להיוועץ בקבלנים ותיקים. בין היתר בחרה להיוועץ גם בי, ושיחתנו זכורה לי היטב. היא התנהלה בערך כך (השיחה התנהלה באנגלית מאוד מדוברת. לכן גם אני נוטל לעצמי חירות לתרגם אותה באופן חופשי לעברית מאוד מדוברת):
קבלנית: שמעתי שגם עליך הפילו תיק כזה. אנחנו שנינו באותה צרה.
אני: ברוכה הבאה. צרת רבים חצי נחמה.
קבלנית: יש לי רעיון. רציתי לזרוק לך אותו באוויר. יש לנו כאן בארצות הברית חוק אגדה, חוק עם קבלות. זה החוק, לא תאמין, של מדינת דלוור הקטנה.
אני: מה את אומרת!
קבלנית: באחריות, תשמע, החוק פשוט עובד. אני מכירה אותו ממש טוב. חשבתי, אפשר יהיה פשוט לתפוס מישהוא שיתגרם לנו את החוק הזה לאלבנית, ופשוט לתת להם את הכי טוב שיש. גם למסכנים האלה מגיע.
אני: המממ... סליחה, אבל יש לי שאלה קטנה. יש לך מושג איזה סוג של חברות יש באלבניה, שהחוק של דלוור יסדיר את הפעילות שלהן?
קבלנית: טוב, לעת עתה שמעתי שאין להם ממש חברות. אבל יכול להיות שיש להן מין שותפויות כאלה, אתה יודע, שכנים שפותחים ביחד חנות מכולת, כזה מין דבר.
למדתי מן השיחה הזו לא מעט. הסיבה שחוק החברות של דלוור, שמצליח כל כך יפה ברחבי ארצות הברית, קצת פחות מתאים לתאגידים האלבניים, איננה רק שחנויות המכולת בטירנה לא כל כך דומות למייקרוסופט, לג'נרל מוטורס, לאינטל או לאקסון. השתל הדלוורי צפוי להידחות באלבניה, כי אלבניה עצמה איננה ארצות הברית. אלבניה היא ארץ קטנה וענייה, עם מוסדות שלטון פחות אמינים, עם בתי משפט חסרי התמחות תאגידית, ועם שווקים פחות מפותחים ומשוכללים. דיברנו על אלבניה? אך הדברים האלה מתאימים, לפחות באופן חלקי, גם לישראל. גם אנחנו מדינה קטנה, גם מוסדות השלטון שלנו פחות אמינים, גם בתי המשפט שלנו חסרי התמחות תאגידית, ושוקי ההון שלנו הם צרים, חשופים למניפולציות ובלתי משוכללים. גם אנחנו צריכים חוק חברות שונה מן החוק בדלוור, שאם לא כן היינו שוכרים עוד מתרגם אחד, ומעניקים גם לעניי עירנו את "הכי טוב שיש".
נתווה, אפוא, את העולם האידיאלי, ונדגיש בו שני היבטים מרכזיים. בעולם האידיאלי, חוק החברות שלנו אינו יכול להיסמך על בתי המשפט. עליו לדבר בעד עצמו. לטענה זו אייחד את פרק א להלן. שנית, בעולם האידיאלי, ההחלטות הגורליות בחיי החברה חייבות להיחתך על ידי הנוגעים בדבר עצמם, אלה שיש להם התמריץ הגדול ביותר להתכנס להחלטות הנכונות. האלטרנטיבה לגישה זו היא לסמוך על כוחות השוק או על מוסדות השלטון, שבארץ כשלנו אינם מסוגלים לעמוד בכובד המשימה. טענה זו תתלבן בפרק ב להלן.
כפי שיסתבר מייד, נוצר פער גדול בין חוק החברות האידיאלי לבין המוצר שיצא מבית המחוקקים שלנו. הסיבה היא כי עשייתו של חוק החברות נתארכה על פני שנים רבות. אישים שונים משכו אותו לכיוונים נוגדים ונרקמו סביבו פשרות ללא סוף. כך היה בעבודתה הממושכת של ועדת ברק, וכך היה לאחר מכן. בוועדת ברק מעולם לא התנהלו הצבעות. נושאים שנויים במחלוקת - והיו רבים כאלה - בדרך כלל לא הוכרעו במקום, וההחלטה בהם נדחתה למועד מאוחר יותר. כאשר המועד המאוחר הגיע, והמחלוקת נשתכחה מלב, או שהחברים הותשו מלדון בה, או שהנושא נדחה פעם נוספת. בסופו של דבר הושגה הסכמה בכל הנושאים, חלף חילוקי הדעות החריפים בין החברים, ואיש מהם לא מצא לנכון לרשום הסתייגות מאף אחד ממאות סעיפי החוק. לא ייפלא כי לא רק המוצר שיצא מן הכנסת, אלא גם המוצר שנכנס אליה, בראשית הדרך, היה מוצר של פשרה. אך בעוד החלוקות בוועדת ברק לובנו בדרך אלגנטית, בבחינת "דברי חכמים בנחת נשמעים", הדיונים הפרלמנטריים פתחו מייד מחול שדים אינסופי של מחלוקות פחות אלגנטיות, שנמשך גם הוא שנים רבות. ועדות החקיקה הפרלמנטריות היו חשופות ללחצים של אינטרסנטים שונים, שרבים מהם שכרו את שירותיהם של פרקליטים ולוביסטים מקצועיים ומשופשפים. בין הגופים המיוצגים ניתן למנות את לשכת עורכי הדין, לשכת רואי חשבון, התאחדות התעשיינים, איגוד החברות הנסחרות בבורסה, הבנקים, לשכת המבקרים הפנימיים, לשכת יועצי המס ורשויות השלטון הרלבנטיות העיקריות, לרבות רשות ניירות ערך, הבורסה ומשרד הממונה על ההגבלים העסקיים. רבו מהם באו בדברים עם חברי הכנסת עוד לפני תחילת הדיונים, כך שהללו הופיעו לישיבות עם עמדה מוכנה מראש ועם מחויבות כלפי קבוצת אינטרסנטים זו או אחרת. רבים מחברי הכנסת לא ראו בעין טובה את מעורבותו של הדרג המקצועי, אנשי משרד המשפטים ונציגי ועדת ברק, ולעתים קרובות היסו אותם בגסות. בנסיבות אלה מצאו את עצמם המקצוענים שבחבורה בפני הצורך לשנות מסלול תוך כדי תנועה, וזאת כדי למזער את הנזק שנגרם הוועדות הפרלמנטריות. שינוי מסלול זה חייב אותם, מפעם לפעם, לקבל החלטות העומדות בסתירה להמלצותיה של ועדת ברק, וזאת למרות שהוועדה הוקמה על ידי משרד המשפטים, ומשרד המשפטים היה מחויב, כעניין של תרבות שלטון תקינה, לקיים את המלצותיה. אכן, המחוקקים נטלו לעצמם חירות להתערב בתהליך החקיקה. אין לנו אלא להרים ידינו בהכנעה, ותהיה נא זו תרומתנו הדלה לקידוש הדמוקרטיה במדינת ישראל.
