מעמדו של הדין הדתי במשפט הישראלי

הלכה מקובלת בכל הפסיקה האזרחית היא כי יש להבחין בשעת החלת דין דתי בין כלל מהותי ובין כלל פרוצסואלי. בדומה למצב לגבי משפט זר, המוחל מכוח המשפט הבינלאומי הפרטי, אין בית משפט אזרחי נזקק לדיני הפרוצדורה הדתיים. לפנינו הגבלה מודעת ומוכרת בתחולת הדין הדתי, הגבלה אשר שימשה יסוד לאמרתו המפורסמת של השופט זילברג: "כי לא הרי דיני ישראל הנידונים בבית המשפט האזרחי, כהרי דיני ישראל הנידונים בבית הדין הדתי. שונה הגישה, שונות דרכי הדיון ושונה לפעמים גם התוכן הממשי של הפסק".

בהמשך דברינו נבדוק תחילה את הנימוקים הפורמליים והעניינים שהושמעו לזכות ההבחנת בין דין מהותי לבין דיני פרוצדורה בסוגייתנו, ולאחר מכן נסקור את דרךהפעולה בפסיקה המקומית תוך כדי ניתוח ביקורתי של המצבים האופייניים.