על שמעון אגרנט

לא בכדי הורו חכמים שאין אדם נאמן לדון למי שהוא אוהבו: חשוד הוא שאהבתו תכסה על הצריך גילוי, וגילוייו לא מתוך שיקול הדעת ולא מתוך חיפוש האמת באים כי אם מתוך חום הלב המסנוור את העיניים. וכבר אמר אפלטון, כי האהבה מעוורת עיני האוהב, ואין הוא רואה עוד את מי שהוא אוהבו ראייה נכוחה (חוקים 4v, 731). מושכלות ראשונות הן; ועל שום מה אני חוזר עליהן, על שום שחב אני אזהרה לקורא שפסול אני מלדון בשמעון אגרנט. כמו פפיס שכתב על הלורד קלרנדון, I am in love with my Lors Chancellor – כן אני מקדים ומודה, קבל עם ועדה, מה מאוד מאוהב אני בו בנשיאי אגרנט. וכמו אותו פפיס, אשר לאחר הצהרת אהבתו מנה סגולותיו של הלורד צ׳נסלור — שהוא מהיר־תפיסה ויפה־דיבור, רך בדעתו ומוחלט בהכרעתו, — כן גם אני, משהזהרתיכם על אהבתי, אמנה סגולותיו של אגרנט: לא כולן כי אם מקצתן בלבד, שהרי ראשית אין אומרים בפניו של אדם אלא מקצת שבחו, ושנית לא תספיק היריעה לספר כל שבחו, ושלישית לא אני הוא כדאי וראוי לספור מעלותיו ולמצותן — עוד ישבו רבים וטובים ויחקרו ויגידו כבודו בעולם.