זכויותיו של מקבל מסים

הקורא יתמה בוודאי למקרא כותרתה של רשימה זו: מקבלת המסים העיקרית הלא היא המדינה וזכויותיה במסים למיניהם מוסדרות בחקיקה ענפה לדרגותיה השונות. הוא הדין במקבלי מסים זוטרים כרשויות מוניציפאליות. האומנם מתכוון המחבר להקיף בקליפת אגוז של רשימה זו את כל אותה חקיקה?

התשובה כמובן שלילית. עיון בכמה הוראות חוק יבהיר שלמדינה יש שותפים נכבדים ומעמדם של אלה הוא שיידון להלן. ואלה הוראות החוק נשוא הדיון:

(1) סעיף 9א' לחוק מס שבח מקרקעין, תשכ"ג-1963 (להלן: חוק מס שבח) מורה, כי שישים אחוזים מן המס ושליש מתוספת המס יועברו לרשויות המקומיות ויחולקו ביניהן.

(2) סעיף 29 לחוק מס קני (טובין ושירותים), תשי"ב-1952 (להלן: חוק מס קנייה) מורה, כי 5% מן המס הנגבה יועברו לרשויות המקומיות.

(3) סעיף 2 לחוק הרשויות המקומיות (תמורת ארנונת רכוש), תשל"ה-1975 (להלן: חוק תמורת ארנונת רכוש) קובע, כי בכל שנת כספים יעביר אוצר המדינה לרשויות המקומיות סכום תמורה בשיעור 4.828% מכלל הכנסות במדינה. (הדגשה שלי. י"פ.)

(4) מן הראוי להזכיר גם הצעת חוק רלוואנטית: הצעת חוק הרשויות המקומיות (היטל סעד ונופש) (ביטול), תשל"ח-1977 (להלן: הצעת חוק תמורת היטל סעד ונופש), לפיה יעביר אוצר המדינה לרשויות המקומיות מדי שנה סכום שגובהו ודרך חישובו לא פורטו ואשר יכונה "תמורת היטל סעד ונופש".

(5) עוד מעניין להזכיר – ולו רק לשם השוואה – את ס' 78 לפקודת התעבורה, לפיו רשאי שר התחבורה להקציב למועצות של העיריות ושל המועצות המקומיות חלק מן האגרות ששילמו בעד רשיון רכב תושבי אותן רשויות מקומיות. השר עשה שימוש בסמכות וקבע בצו, כי יוקצו לרשויות המקומיות הנ"ל 21% מכספי האגרות באמצעות שר האוצר ועוד 21% באמצעות שר הפנים ועל-פי הנחיותיו.

ניתן היה לצפות שהזכויות בסכומי עתק אלה תוסדרנה בפרוטרוט, אך למרבית הפליאה לא התייחס המחוקק לבעיות היסוד שיוצרים הסעיפים הנ״ל, ואף סיבך במקום שניתן היה לפשט. ואלה הבעיות: (1) מיהו משלם הכסף?; (2) מיהו הזכאי לקבלת הכסף?; (3) מהו היקף הזכות, דהיינו מה הן הכנסות המדינה?; (4) מהי מהות הזכות והאם היא סחירה?; (5) מה הם דרכי אכיפת הזכות? להלן נדות בבעיות אלה כסדרן.