מקומן של ראיות נסיבתיות במשפט העברי
דעה מושרשת היטב בקרב רובו ככולו של קהל המשפטנים אשר שיח ושיג לו במשפט העברי, כי השימוש בראיות נסיבתיות נדיר עד כדי היעדרות גמורה במערכת דיני הראיות במשפט העברי, בין בתחום המשפט הפלילי ובין בתחום המשפט האזרחי. רבים המשפטנים והמחברים המרימים עובא זו כמן המפורסמות שכמעט אינן צריכות ראיה, ואף מציינים אותה כאחד מסימני ההיכר הבולטים והמובהקים של המשפט העברי המבדילים אותו משיטות המשפט המודרניות.
עמודי התווך עליהם נשענה דעה זו הן האימרות שבתורה ושבתלמוד ״על פי שני עדים...יקום דבר" "תרי כמאה" ו״אין הולכין בממון אחר הרוב״ וכן ההלכה הידועה שבדיני נפשות אין מטילין עונשי התוהה כגון מיתות בית דין ומלקות ארבעים על פי אומדנות או הודאת הנאשם או עד אחד, כי אם על פי שנים עדים כשרים בלבד. ועל כל אלה ניתן להוסיף כהנה וכהנה הלכות מרובות ודקדוקים לעשרות בדבר פסולי עדות כגון: נשים, קטנים, קרובים, עוברי עבירה, משחקים בקוביה, נוגעים בעדותם, ״נמצא אחד מהם קרוב או פסול נפסלת העדות כולה״, ועוד הגבלות כגון ההלכה ״כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד״. מצירוף כל הפרטים הללו מצטירת תמונה של מסגרת דיני ראיות פורמלית ונוקשה השוללת מהדיין כמעט כל זיק של שיקול דעת ומחשבה עצמאית או יכולת לברר עובדות ולהגיע לחקר האמת.
אמנם יש מקום להקשות: אם המצב השורר במסגרת דיני הראיות שהיא ״מערכת העצבים״ של כל שיטה משפטית, המממשת את עקרונות המשפט המופשטים הלכה למעשה, הוא באמת כפי שתואר במובאה הלעיל, איד בכלל הצליחו בתי הדין היהודיים בכל הדורות לקנות להם שם טוב בקרב העם היהודי כפועלי צדק ודני דין אמת לאמיתו עד שרובו המכריע של העם נזדקק להם מרצונו החפשי?! והלא את העובדות הפשוטות ביותר השנויות במחלוקת בין הצדדים, לא היו בתי הדין מסוגלים לקבוע לאמתן! הלא כל רמאי וגזלן היה בנקל יכול לנצל את הגישה הפורמלית הנוקשה חסרת יכולת שיקול הדעת האלמנטרי של הדיינים כדי להכשיל כל תביעה נגדו.
לדעתי, די בקושי יסודי זה כדי להפריך מעיקרא דדינא את ההשקפה המקובלת, כפי שבאה לידי ביטוי מובהק במובאה דלעיל, על מערכת דיני הראיות של המשפט העברי. מטרת מאמר זה היא להוכיח שהשקפה זו מוטעית מיסודה ולהעמיד את מערכת דיני הראיות בחלק האזרחי של המשפט העברי ״בזוית ראיה״ נכונה. נוסף לכך, אנסה לעמוד על הסיבות שגרמו להשתרשות ההשקפה המוטעית בקרב משפטנים מודרניים ביחס לדיני הראיות של המשפט העברי בפרט, ולעקרונותיו ורוחו של המשפט העברי בכלל.
