על מקומה של הרשות השופטת בוועדת חקירה ממלכתית: עיון מחדש והצעה לשינוי (משפטים על אתר / גיליון כב)

בעת האחרונה גוברות הקריאות להקמת ועדת חקירה ממלכתית שתחקור את מחדלי אסון השביעי באוקטובר, ואת המלחמה שפרצה בעקבותיו. מנגד, נשמעים גם קולות הסבורים שוועדת חקירה ממלכתית, במתכונתה הנוכחית – אינה מהווה כלי מתאים שיגשים באופן מיטבי את תכליות מוסד ועדת החקירה. מאמר זה מבקש לטעון כי ועדת החקירה הממלכתית, במתכונתה הנוכחית, שלפיה נשיא בית המשפט העליון הוא שממנה את חברי הוועדה, ושבראש הוועדה עומד בהכרח שופט בכיר – היא כלי פגום, אשר אינו מסוגל להגשים את התכליות שעמדו בבסיסו בעת הגייתו. אף שוועדות החקירה עוצבו באופן שנועד לצייר אותן כאובייקטיביות ומקצועיות; ולהעניק להן את מירב האמון מצד הציבור, הרי שבמבחן התוצאה מטרה זו אינה מושגת, נהפוך הוא. המציאות הישראלית מודל 2024, מחייבת חשיבה מחודשת על הרכב ועדות חקירה ממלכתיות, בכל הנוגע למעורבות הרשות השופטת בעבודת הוועדה. ראשית, מצביע המאמר על ההצדקות שבבסיס המודל הקיים, והם הרצון להגביר את אמון הציבור בוועדה, הן במסירת המינוי לידי גורם חיצוני ו"בלתי תלוי" למושא החקירה, והן בעזרת "האצלת" יוקרתה של הרשות השופטת, הנתפסת כגורם ניטרלי וקונצנזואלי. לצד הביקורות השונות שעלו בספרות בעבר, המאמר טוען כי לאור מעורבותה הגוברת של הרשות השופטת בעבודת הרשות המבצעת, לא ניתן עוד לראות אותה בהכרח כגורם עצמאי ובלתי מעורב בנושאי החקירה. נהפוך הוא: שליטתה בעבודת הוועדה דווקא מגבירה בפועל את החשש לניגוד עניינים מוסדי. עוד נטען, כי הרשות השופטת אינה זוכה עוד לאותה תדמית א-פוליטית וקונצנזואלית כמו בימים עברו. כיום היא מצויה בליבו של משבר פוליטי וחברתי נרחב, דבר שמשפיע על המידה שבה היא תורמת לגיבוש אמון ציבורי רחב בוועדת החקירה. נוכח ביקורות אלו, אך לצד הסתייגות מהעברת המינוי לידי הממשלה לבדה, מציע המאמר מודל חלופי, שלפיו ייבחרו חברי ועדות החקירה באופן המבוסס על עקרון ייצוגי (זבל"א), בשיתוף הממשלה והאופוזיציה.