צדק עיוור – מתי על בתי-המשפט להתעלם ממה שרואות עיניהם בחישוב הפיצוי בגין נזק גוף? (כרך נג)
צדק עיוור מבטא את התפישה שלעיתים הגשמת הצדק מחייבת יישום של הדין במנותק ממציאות עובדתית מסוימת. בתביעות נזיקין, רעיון זה מתבטא בהתעלמות בעת הערכת הנזק ממאפיינים מסוימים של התובע כגון דת, גזע ומין. במאמר זה אנו בוחנים באופן שיטתי מתי ראוי להתעלם ממידע אחר אשר נחשב באופן מסורתי כרלבנטי להערכת הנזק שנגרם לתובע, כגון מידע ביחס למצבו של הניזוק לפני התאונה, וכן באיזה מועד יש "להקפיא את התמונה" ביחס למצב הניזוק ולהתעלם ממידע שהגיע לאחר מכן. מועד זה יכול להיות בסמוך לאחר התאונה, במועד פסק הדין, או אף לאחר שפסק הדין הפך לחלוט.
אנו מראים כי בתי המשפט אינם עקביים באופן שבו הם מתחשבים בנתונים אלו, דבר שפוגע במטרות דיני הנזיקין (הרתעה יעילה, צדק מתקן ושוויון). כדי לשמור על קוהרנטיות סטטיסטית יש להתייחס לנתונים באופן אחיד – בין אם להתעלם מהנתונים ובין אם להתחשב בהם. בסופו של דבר אנו מגיעים למסקנה כי עדיף שבתי-המשפט ישאפו במקרים רבים לצדק עיוור, דהיינו שיימנעו מלהתחשב בנתונים מסוימים, אפילו אם אלו זמינים. במילים אחרות, על בתי המשפט להקפיא את התמונה במועד התאונה, ולהתעלם ממידע שהגיע אחריו. יתר על כן, כנגד מסורת אוניברסלית ארוכת שנים, אנו טוענים שעל בתי המשפט גם להתעלם בעת פסיקת פיצויים ממידע על מצבו של התובע טרם התאונה, כגון מוגבלויות פיזיות או נפשיות.
