על תרופות ותמריצים בדיני העבודה: אשם תורם, כללי סיבתיות ופיצויים עונשיים (כרך נג)
אחד האתגרים המרכזיים הניצבים בפני דיני העבודה הוא ההתמודדות עם המניע שלא לקיימם. הפרת הדין נעשית לעתים קרובות באמצעות "סיווג העסקה מוטעה" – הסדר חוזי הקובע כי יחסי הצדדים הם של מזמין וקבלן, אף שלמעשה מדובר ביחסי עבודה. הסיווג המוטעה מוביל לשלילה גורפת של הזכויות הקוגנטיות שדיני העבודה מבקשים להקנות לעובד. ואולם לצד הפגיעה בעובד הסיווג המוטעה עשוי גם להיטיב עימו – למשל בהעלאת שכרו, או בהגברת הגמישות התעסוקתית הנתונה לו.
רשימה זו עוסקת בשלש שאלות מרכזיות המעסיקות את דיני העבודה בהתמודדות עם הסיווג המוטעה. האחת היא מה דינו של עובד שיזם את הסיווג המוטעה כדי לזכות בהטבות הגלומות בו, ולאחר מכן תבע את המעסיק בגין שלילת מעמדו וזכויותיו. האם ראוי להכיר בעקרון "האשם התורם" בנסיבות אלה, ומכוחו להקנות למעסיק הגנה? ואם כך, מה צריכות להיות השלכותיו של האשם התורם על זכויותיו מכוח הדין הקוגנטי? שאלה שניה היא כיצד ראוי להגדיר את הנזק שנגרם לעובד עקב הסיווג המוטעה באורח סיבתי. האם ראוי לקזז מן הנזק את ערך ההטבות שהעובד הפיק מן הסיווג המוטעה? ואם כך, על פי אילו כללים יש לערוך קיזוז זה? שאלה שלישית היא כיצד ראוי להגדיר את תכליתו ההרתעתית של הפיצוי העונשי. האם על שיקולי ההרתעה להתמקד בנזק שנגרם לעובד הבודד, או שמא עליהם לשקף גם השפעות חיצוניות שנגרמו לציבור העובדים כקולקטיב? שאלה נגזרת היא אם ראוי לפסוק פיצוי עונשי גם בנסיבות בהן לעובד הבודד לא נגרם כל נזק, ואפילו כאשר הסיווג המוטעה היטיב עימו.
