החוק, לרבות החוק הפלילי המהותי, כפוף לשינויים. כאשר אלו קורים, לעיתים קרובות הם מינוריים וכמעט שאינם מורגשים; לעיתים קרובות פחות הם בולטים או מקיפים, למשל כאשר נולדת עבירה חדשה או מתבטלת עבירה קיימת, וכאשר עבירה או כמה עבירות קשורות ומוכרות עוברות רפורמה נרחבת.

מה נפקותו של שינוי בחוק הפלילי המהותי על מי שהעבירה המיוחסת לו בוצעה בטרם השינוי? חוק העונשין משיב על זה  בשני פרקיו הראשונים. סעיף 3, חלק מעקרון החוקיות המוכר, משקף כלל דמוקרטי משכנע וראוי הקובע כי הרחבת הדין הפלילי והחמרתו חלים רק מכאן ואילך. שלושת הסעיפים הבאים אינם חלק מעקרון החוקיות, והדין שהם סוללים שונה מאוד מזה המקובל בדמוקרטיות רבות. סעיף 4 קובע כי ביטול עבירה יחול מכאן ואילך וגם למפרע. סעיף 5 קובע כי מי שפסק דינו אינו חלוט ייהנה מכל שינוי לקולא בעבירה, ומי שפסק דינו חלוט ייהנה לכל היותר משינוי ענישה מסוים. סעיף 6 מסייג את שני קודמיו ומונע מנאשמים להישען עליהם בשני סוגי מצבים – איסור שנולד לזמן קצוב ואיסור שנתון מטיבו לשינויים מעת לעת.

זהו הסדר מורכב ביותר מבחינה דוקטרינרית ובעיקר מבחינה נורמטיבית. הוא מייצר חיבורים וניתוקים בין חוקים קודמים לבין חוקים חדשים, בין תפיסה ערכית קודמת לחדשה. הוא שולח מסרים כלליים משתמעים באשר לזיקה שבין עברנו, ההווה שלנו ועתידנו, לכוחה של התפתחות ערכית ולמוגבלותה, לשרירות ומקריות, ליציבות, לוודאות, ליעילות, להגינות ואף לשוויון בפני הדין.

המאמר טוען כי ההסדר אינו בהיר מבחינה דוקטרינרית ואינו עקיב מבחינה נורמטיבית, והוא בוחן שלוש חלופות לשינויו: האחת היא ביטול סעיפים 4–6 לחוק העונשין, וכך כל אדם יישפט לפי הדין שהתקיים בעת האירוע הפלילי המיוחס; השנייה היא אפשור בחינה מחודשת לכל תיק, לרבות חלוט, בראי החוק החדש והמקל; השלישית, שבה מצדד המאמר, מתירה לבחון גם פסקי דין חלוטים לאורו של דין פלילי חדש מצמצם, אך רק בתנאי שאין צורך בבירור עובדתי נוסף.