הזמנות ועוגות חתונה: מתי סירוב לספק שירות לקבוצות חשודות איננו בגדר הפליה אסורה
האם מותר לסרב לשרת לקוחות מטעמי דת ומצפון? במדינות ליברליות רק מעטים יאחזו באחת מעמדות הקצה: שמותר לספק לסרב כל אימת שיש לו איזו התנגדות לתפיסת עולמם, לאורח חייהם או לזהותם של הלקוחות, או שחובה עליו לספק ללקוחות כל שירות שיבקשו בלא כל התחשבות בתוכן השירות המבוקש. במאמר זה אנו מבקשים להשתתף בדיון המתקיים בארץ ובעולם באשר למתווה המשפטי הראוי לטיפול בסוגיות מעין אלו.
אנו מציעים להעביר לכתפי הספק את נֵטל הראיה להוכיח שהלקוח סורב מטעמים הקשורים נקודתית באופי השירות המבוקש ולא מהיות הלקוח למשל מזרחי, אתיופי או טרנסג'נדר. לא קל להרים נטל זה, אבל יש נסיבות שבהן הדבר אפשרי. על הספק יהיה לשכנע כי היה מסרב להעניק את השירות או המוצר לכל מי שהיה מבקש אותו ממנו, וכן שהוא לא היה מסרב להעניק ללקוח שירותים אחרים. הנטל על כתפי הספק הוא כבד ביותר ואנו מציעים מודל אפיסטמולוגי שיאפשר במקרים מיוחדים את הרמת הנטל. המאמר מציע שכאשר סירובו של הספק לשרת לקוחות אינו נובע מחמת מאפיינים "בעייתיים" כגון דת, גזע או נטייה מינית אלא מהקושי המצפוני שלו להיות מעורב בפעולה שהוא תופס כאסורה, אין מדובר כלל בהפליה.
על בסיס הצעה זו המאמר מנתח פסיקה בארץ ובעולם ואף מנסח תיקון לחוק איסור הפליה שיקבע מתי מותר לספקים לסרב להיות מעורבים בפעילויות שמנוגדות למצפונם, ומצביע על היתרונות של הצעה זו לעומת הצעת חקיקה אחרת שהונחה על שולחן הכנסת.
