שלילת אבהות בהסכמה

מאמר זה עוסק בשלושה מצבים שבהם גבר ואישה שהם הורים גנטיים לילד מסכימים שלהורות הגנטית של האב לא תהיה משמעות מעשית ומשפטית, ושהאם תשמש כהורה בלעדי, על כל הזכויות, האחריות והחובות הכרוכות בכך. (1) הסכם לשלילת הורות, הנערך בשלב שהאם בהיריון, או זמן קצר לאחר הלידה  (2) תרומת זרע מתורם אנונימי ו-(3) תרומת זרע מתורם ידוע.

בשלב ראשון המאמר מציג שלושה קווי חשיבה לצורך ההבחנה בין המצבים: קו חשיבה אחד מבוסס על נקודת המבט החוזית; השני ממוקד בטובת הילד ובהבחנה בין טובת הילד העתידי לטובת הילד הקונקרטי; השלישי ממוקד בזכות להורות. נמצא כי כל אחד מן ההסברים שהוצעו לעיל איננו מספיק כדי לתת הסבר קוהרנטי לעמדה הקיימת, או לספק קווי מדיניות מספיקים לדרך הראויה להסדרת כל אחד משלושת המצבים הללו. בעקבות זאת, בשלב השני של הניתוח המאמר מציג כחלופה לגישות שהוצגו לעיל, שאליהן הוא מתייחס כאל "גישות פרטיות", גישה אחרת – רשת חשיבה רחבה על הורות, המכונה: ״הגישה המוסדית-ציבורית להורות".

 המאמר מסביר כי המשפט הישראלי דוחה את ההסכם לשלילת ההורות, שכן הוא מנוגד לצורך לעצב את ההורות כמוסד המשקף אחריות לא הפיכה, לא מסחרית, הממוקדת בטובת הילד ובקשרים שבינו לבין ההורה.

עוד נטען שלנוכח תמיכתם בזכות להורות של האם היחידנית המשפט הישראלי והמערבי מבקשים לבנות קטגוריה חברתית של "תורם", העוסקת באדם הנכון לסייע לנשים או לזוגות לממש את כמיהתם להורות. המאמר מציע כמה מנגנונים ומגבלות שעשויים לאפשר את מנגנון התרומה מבלי לפגוע ב"מוסד ההורות" ובאתוס שהוא מייצג. העמדה השוללת תרומה מתורם ידוע מוצדקת בכך שהיא יוצרת קטגוריה של הורות חלקית שעלולה לפגוע בטובת הילדים המעורבים. כמו כן היא מטשטשת שלא כראוי את קו הגבול שבין הקטגוריות השונות ופותחת פתח לכך שאדם שיֵיחָווה חברתית ומשפחתית כמעין הורה לא יקבל עליו אחריות מלאה לילדיו, ובכך היא פוגעת במוסד ההורות.