בין "קניין תרבותי" לתפיסה זמנית של נכסים: על הצורך בדין הפקעות כללי (כרך נב)

אמנון להבי

המאמר מאתר חֶסֶר משמעותי בדין הישראלי: היעדר חקיקה כללית המסמיכה את רשויות השלטון להפקיע נכסים שונים, מוחשיים ולא מוחשיים, באופן קבוע או זמני, כנגד תשלום פיצוי נאות.  חקיקה שיטתית בעניין ופסיקה נלווית קיימות ביחס לקרקעות, אך אין הדבר כך באשר למרבית סוגי הנכסים האחרים - ומצב עניינים זה עלול לגרום לעיוותים ולכשלים משמעותיים. מחד, הדבר עלול להניא את המדינה מנקיטת פעולות מוצדקות ויעילות חברתית, בעת שגרה או בחירום. מאידך, בהיעדר הסמכה כללית כזו, נאלצת המדינה במקרים אחרים לנהל מאבק עיקש על הכרה בדיעבד בזכויותיה בנכסים, אשר יש לכל הפחות מחלוקת באשר לשאלת הזכויות בהם, בבחינת "הכל או לא כלום", כפי שבאים הדברים לידי ביטוי בנוגע ל"קניין תרבותי". בנוסף, מצב העניינים הנוכחי עלול לתמרץ את המדינה להשתלט הלכה למעשה על נכסים פרטיים באופן רגולטורי לכאורה, כאשר בתי המשפט מוצאים עצמם, במקרה של הגשת עתירה כנגד השתלטות שלטונית מעין זו, כבולים מבחינת הסעד האפשרי: ביטול / שינוי הפעולה השלטונית או דחיית העתירה. זאת במיוחד, משום שההכרה העקרונית של בית המשפט העליון בקיום "עילת תביעה חוקתית" לא הבשילה לכדי יצירת מנגנון שיטתי של זיהוי הפקעות-למעשה כנגד הטלת חובה לתשלום פיצוי נאות. מכאן עולה הצורך ביצירת דין הפקעות כללי, בדרך של חקיקה ראשית ופרשנות שיפוטית, אשר ישלים את ההוראה העמומה בסעיף 3 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו.