בין "קניין תרבותי" לתפיסה זמנית של נכסים: על הצורך בדין הפקעות כללי

המאמר מאתר חֶסֶר ניכר בדין הישראלי: היעדר חקיקה כללית המסמיכה את רשויות השלטון להפקיע נכסים שונים, מוחשיים ולא מוחשיים, בקביעות או זמנית, כנגד תשלום פיצוי נאות. חקיקה שיטתית בעניין ופסיקה נלווית קיימות באשר לקרקעות, אך לא באשר למרבית סוגי הנכסים האחרים, ומצב עניינים זה עלול לגרום לעיוותים ולכשלים. מחד, הדבר עלול להניא את המדינה מנקיטת פעולות מוצדקות ויעילות חברתית, בעת שגרה או בחירום, ומאידך בהיעדר הסמכה כללית כזו, נאלצת המדינה במקרים אחרים לנהל מאבק עיקש על הכרה בדיעבד בזכויותיה בנכסים אשר יש לכל הפחות מחלוקת באשר לשאלת הזכויות בהם, בבחינת "הכול או לא כלום", כפי שבאים הדברים לידי ביטוי בנוגע ל "קניין תרבותי". נוסף על זה, מצב העניינים הנוכחי עלול לתמרץ את המדינה להשתלט הלכה למעשה על נכסים פרטיים באופן רגולטורי לכאורה, כאשר בתי המשפט מוצאים עצמם, במקרה של הגשת עתירה נגד השתלטות שלטונית מעין זו, כבולים מבחינת הסעד האפשרי: ביטול או שינוי הפעולה השלטונית או דחיית העתירה, במיוחד משום שההכרה העקרונית של בית המשפט העליון בקיום "עילת תביעה חוקתית" לא הבשילה לכדי יצירת מנגנון שיטתי של זיהוי הפקעות-למעשה אגב הטלת חובה לתשלום פיצוי נאות. מכאן עולה הצורך ביצירת דין הפקעות כללי, בדרך של חקיקה ראשית ופרשנות שיפוטית, אשר ישלים את ההוראה העמומה בסעיף 3 לחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו.