שיקום או פירוק? המאפיינים של הליכי חדלות פירעון תאגידיים בישראל (כרך נא)

עידו באום, אהוד (אודי) גינדס, דלית גפני

מחקר זה, ראשון מסוגו בישראל, בוחן את המאפיינים המנבאים את סיכויי השיקום המוצלח של חברה, שנקלעה להליכי חדלות פירעון. ממצאי המאמר מבוססים על מחקר אמפירי-כמותני של כל החברות, שבעניינן הוגשה בקשה לצו הקפאת הליכים בין השנים 2015 ל-2018, מתוך מטרה להביא להמשך פעילותה של החברה כעסק חי. מהמחקר עולה, כי מתוך קבוצת החברות חדלות הפירעון, שננקט בעניינן הליך של הקפאת הליכים, שיעור החברות המצליחות להגיע להסדר נושים ולהשתקם (דהיינו, המשך פעילות כעסק חי או מכירת פעילותה של החברה לרוכש חיצוני לצורך המשך הפעלתה) עומד על 50%. אם נבחן את שעור החברות המשתקמות מתוך כלל החברות שהגיעו לחדלות פירעון, הרי ששיעורן נמוך מאד ואינו עולה על 2.5%. ניתוח של משתנים שנאספו מתוך תיקי בית המשפט, באמצעות מודל סטטיסטי, מלמד כי המאפיינים הבולטים בחברות שהגיעו להסדר נושים ולשיקום הם יחס נמוך יחסית של חוב למחזור ההכנסות, שיעור חוב מובטח שאינו עולה על 55% מכלל החובות של החברה, מיקום גיאוגרפי שאינו באזורי פריפריה ומחזור הכנסות ברמת ביניים. ממצא מובהק הוא כי סיכויי ההגעה להסדר נושים של חברות אשר במועד קבלת ההחלטה על הקפאת הליכים בעניינן לא עמדו בפני בית המשפט  נתונים פיננסיים מפורטים לגביהן, הם נמוכים במיוחד. המחקר מאשש באופן מובהק את הטענה כי שיקום חברות בדרך של הסדר נושים, להבדיל מפירוקן ללא הסדר נושים, מגדיל באופן משמעותי את שיעור פירעון החוב לכלל סוגי הנושים של החברה, ובמיוחד לנושים הלא מובטחים. המחקר נועד לשמש כלי עזר בידי בתי המשפט, אשר בעקבות הרפורמה שהביאה לחקיקת חוק חדלות פירעון ושיקום כלכלי, שנכנס לתוקפו בשנת 2019, מוטלת עליהם החובה להחליט בפתיחת כל הליך חדלות פירעון תאגידי אם להורות על שיקום החברה או על פירוקה.