הוכחת עבירת האינוס: האם הרפורמות הראייתיות הצליחו לשרש את מיתוסי האונס?הוכחת עבירת האינוס: האם הרפורמות הראייתיות הצליחו לשרש את מיתוסי האונס?

משפטים: כרך נ
אורנה אליגון דר

מאמר זה בוחן את התפיסות התרבותיות שמבטאים ההסדרים הראייתיים שאומצו בישראל ברפורמות של דיני האינוס ושואל באיזו מידה הצליחו הסדרים אלו להביא במהלך השנים להתנתקות מהמיתוסים של "האישה הפתולוגית", שלפיו נשים מגישות תלונות שווא על מעשי אונס ממניעים של נקמה שמקורם במזג לא צנוע או בדמיונן החולני, ושל תסריט "האונס האמיתי", התופס את המעשה כמבוצע בידי זר אלים בעלמה תמימה וחסרת ניסיון מיני. המאמר מראה שבעקבות סטרֵאוטיפים אלו עוצבו ההסדרים הראייתיים במשפט המקובל ובמשפט המנדטורי והישראלי המוקדם באופן שהקשה מאוד על היכולת לתת אמון בעדות המתלוננת, ובייחוד כאשר היא תיארה תרחיש שלא התיישב עם תסריט "האונס האמיתי" האמור. המהפכה הפמיניסטית הביאה לשינוי חקיקה מקיף ולכמה וכמה חידושים ראייתיים שאומצו בחוק ובפסיקה כדי להינתק ממיתוסים אלה.

בחינת דרכי ההוכחה של עבירת האינוס בעידן שלאחר הרפורמות מראה כי אלו לא היו תרופת פלא להתנתקות ממיתוסי האונס, אך גם אינן בגדר כישלון מוחלט. לתוך הפסיקה חלחלה תובנה כי הדין שהתעצב בנושא האונס הושפע ממיתוסים תרבותיים, וחרף הקושי הכרוך בנטישת דפוסי מחשבה מושרשים נעשה ניסיון מודע להינתק ממיתוסי האינוס. בחינת הכללים הראייתיים מגלה תמונה מורכבת של המשכיות לצד שינוי. מצד אחד בית המשפט מגלה אמון רב יותר במתלוננות, ומצד אחר עדיין דבק בנשים דימוי פתולוגי, אם כי כעת יש בו כדי לתמוך במהימנותן, שכן הפתולוגיה נתפסת כתוצאה של התקיפה המינית. מצד אחד נשמעת הכרה גוברת (לפחות ברמה ההצהרתית) במרכזיות התופעה של אונס בין מכרים, והמאמר גם מזהה צמיחה של נרטיב תרבותי חדש של "אונס אמיתי" – האונס בתוך המשפחה – ומצד אחר גם התסריט החדש הוא וריאציה על התסריט הישן והמוכר של תוקף פתולוגי הפוגע בקורבן תמים וחסר ניסיון מיני.