הבסיס העיוני לפסיקת פיצויים חלקיים בישראל
בעשורים האחרונים גוברת מגמת הפסיקה הישראלית להתגבר על בעיית העמימות הסיבתית באמצעות פסיקת פיצוי חלקי. עם זאת, קיים חוסר בהירות לגבי הבסיס העיוני לפסיקה כזו. בעניין מלול נקבע כי יסודה של פסיקה זו במעבר לכלל הכרעה יחסי, אך בעניין זכריה כהן נקבע כי פסיקת הפיצוי החלקי מתבססת על הכרה בראש נזק של אובדן סיכויי החלמה. רשימה זו סוקרת את ההבדלים המעשיים בין שני הבסיסים לפסיקת פיצוי יחסי, את שיקולי המדיניות השונים שמתעוררים בכל אחד מהם, כמו גם את המגמות העולות מפסקי הדין אשר עסקו בנושא לאורך השנים. מסקנת המאמר היא שעד לאחרונה לא עמדה הפסיקה הישראלית על עצם קיומן של שתי אפשרויות לבסס את פסיקת הפיצוי החלקי, וכי עד היום היא לא עמדה על המשמעויות המעשיות הנלוות לכל אפשרות. המחבר ממליץ כי הרחבות עתידיות של פסיקת פיצוי חלקי (אם תהיינה) תעשנה באמצעות הרחבה זהירה ומתוחמת של השימוש בכלל הכרעה יחסי, ולא באמצעות הרחבת ההכרה בראש הנזק של אובדן סיכויי החלמה.
