על עוולות וחרמות - בעקבות בג"צ 5239/11 אבנרי נ' הכנסת
סעיף 2(א) לחוק למניעת פגיעה במדינת ישראל באמצעות חרם, אשר שרד את המבחן החוקתי בבג"ץ אבנרי נ' הכנסת, יצר עוולה חדשה של פרסום קריאה פומבית להטלת חרם על מדינת ישראל. עוולה זו מצטרפת למארג החקיקה הנזיקי הקיים במשפט הישראלי, ועל בתי המשפט יהיה ליישמה ולפרשה במסגרת הדין הרווח. מטרת המאמר היא להתוות כלים לפרשנותה של עוולה זו בתוך כדי השוואתה לעוולות נזיקיות אחרות ולחשיבה הנזיקית המקובלת בהקשרים דומים. המאמר מותח ביקורת על פרשנותה של העוולה בבג"ץ אבנרי ומצביע על הסיכונים הכרוכים באופן הפרשנות שאומץ בבית המשפט בהקשר הנזיקי, הן באשר לחוק החרם והן באשר לעוולות נזיקיות אחרות. המאמר מראה כי ניתן להגיע לתוצאות דומות לאלו שאליהן הגיע בית המשפט באמצעות פרשנות מסורתית של דיני הנזיקין, בהתבסס על דרך עיצובם במשפט המקובל. נוסף על זה, המאמר מראה שגישתו הדוגמטית של בית המשפט בפרשת אבנרי באשר למתן צווים מכוח חוק החרם, אשר נסמכת על פסיקה ישנה בנושא לשון הרע, מחמירה מדי עם התובע. פסיקה ישנה זו אינה מתאימה ליישום מכאני בהקשר של חוק החרם לא רק בשל השוני הקיים בין עוולת הקריאה לחרם לבין עוולת לשון הרע אלא גם בשל השינויים הטכנולוגיים והתקשורתיים אשר עברו על העולם מאז ניתנה, לפני שנים רבות.
