המעלה של יושר פרטי שהיא מידת החסידות: מקורות עבריים בעבודת מוסמך משנת 1678 באוניברסיטת לייפציג

המאמר עוסק בתופעה מעניינת – סטודנט לפילוסופיה ולתאולוגיה באוניברסיטת לייפציג מסתמך בעבודת המוסמך שלו על מקורות יהודיים רבים ומביאם בלשונם המקורית. אלה הם המקורות (מלבד הפניות רבות לתנ"ך): תלמוד ירושלמי, תלמוד בבלי, פרקי אבות, ספר מבחר הפנינים, רמב"ם (משנה תורה), ספר אורחות חיים. התופעה של הסתמכות על מקורות יהודיים משתלבת באווירה הרוחנית ששררה באוניברסיטאות הפרוטסטנטיות, שעמן נמנתה אוניברסיטת לייפציג, שהביאה לידי "תחיית העברית". נושא העבודה הוא "היושר הפרטי" המהווה מעלה אישית של הפרט ביחסיו עם הזולת. היושר הפרטי שונה מן "היושר הציבורי", המכוון לשופט שעה שהוא פוסק את פסקו במסגרת מלאכתו השיפוטית.

עבודת המחבר בנויה על ארבעה עקרונות כלליים שעליהם הוא משתית את הגדרת מידת היושר הפרטי. אלה הם העקרונות: היושר הפרטי מפרש אמירות ועובדות דו-משמעיות לצד הטוב יותר; היושר הפרטי סובל את החולשות ואת העבירות הקלות של אדם קרוב ומכסה עליהן; היושר הפרטי מתקן שגיאות חמורות; היושר הפרטי מסתיר את הטעויות העלומות שהן קלות. לשם פירוט עקרונות אלה מסתמך המחבר, בנוסף על המקורות היהודיים, גם על מקורות קלסיים ונוצריי רבים.

יש להניח שבמערכת המשפט הישראלי מצויות הוראות אחדות הקרובות לעקרונות הנזכרים של יושר פרטי, אך שלא כמו בהלכה היהודית תכליתן אינה להביא את היחיד לשלמות המידות אלא למנוע ממנו גרימת נזק לזולת.