הגנת הינוקא המגבילה את יכולת התחרות של יצרנים דומיננטיים – האם לעולל הזה פיללנו?
במסגרת תהליך ההפרטה המואץ שעובר המשק הישראלי בעשורים האחרונים נמכרו חברות מונופוליסטיות ממשלתיות לידי רוכשים פרטיים, ובמקרים אחרים ניתנו זיכיונות בלעדיים ליזמים פרטיים להקים חברות שתפעלנה מבראשית בענפים מוסדרים. כצעד משלים ונלווה לתהליך ההפרטה נוקטת המדינה לא פעם בצעדים שנועדו ליצור ולעודד תחרות בענפים המופרטים. לשם כך מוסרים חסמי כניסה רגולטורים ובנוסף לכך מוענקת לעיתים הגנה המכונה "הגנת ינוקא" ליצרנים חדשים על מנת שיוכלו להתחרות ביתר הצלחה ביצרנים הדומיננטיים המבוססים. מאמר זה עוסק בהגנת הינוקא המגבילה את יכולתו של היצרן הדומיננטי להתחרות ביצרנים החדשים. הגנה זו יכולה לבוא לידי ביטוי בכך שייאסר על היצרן הדומיננטי להוריד מחירים נוכח כניסת היצרן החדש לשוק או בכך שייאסר עליו לשפר את המוצר נוכח כניסה כאמור למשך פרק זמן מוגדר. כל זאת על מנת להגדיל את התמריץ לכניסה חדשה לשווקים המופרטים וכן על מנת לעזור ליצרנים החדשים להתבסס בשוק טרם יוכל היצרן הדומיננטי להפעיל את מלוא כושר התחרות למולם. דא עקא, שבחינת הגנת הינוקא האמורה מגלה כי במרבית התרחישים האפשריים יהיה יישום ההגנה מיותר ומזיק מכיוון שיצרנים פוטנציאלים הרואים מקום לרווח עתידי נמשך בשוק מסוים ייבחרו להיכנס אליו עם הגנת הינוקא או בלעדיה, ואילו יצרנים שאינם רואים מקום לרווח כאמור יימנעו על פי רוב מכניסה לשוק גם אם תיושם ההגנה. בשל כך, ובשל העלויות הגבוהות הכרוכות ביישום ההגנה נראה כי ככלל היישום איננו כדאי מבחינה כלכלית. יתר על כן, הבחינה מגלה כי יהיה קשה מאד לזהות מבין כלל התרחישים האפשריים את אותם מקרים ספורים שבהם ישנו פוטנציאל כלכלי חיובי ליישום ההגנה. על כן המלצת המאמר היא לצמצם את יישום ההגנה אך ורק למקרים שבהם תוכל הרשות המוסמכת להתגבר על הקושי ולהוכיח כי תועלתה של ההגנה עולה על עלויותיה, ולהימנע מיישום ההגנה בכל יתר המקרים.
