תשובה להראל ולורברבוים

משפטים: כרך מ
מנחם מאוטנר

בספרי משפט ותרבות אני מעמת את גישת "המשפט ככללים" עם גישת "המשפט כתרבות". התייחסותי לגישת המשפט ככללים נשענת על כתביהם של מחברים העוסקים ב"תורת המשפט של נורמות". אלון הראל ויאיר לורברבוים מתעלמים מכך. הם אינם שופטים את דבריי במושגי הגישה שעליה אני נסמך אלא במושגי תורת המשפט של הל"א הארט (ויוסף רז). התוצאה המתקבלת היא בלתי-נמנעת: לטיעוניי אין סיכוי להצליח אצל הראל ולורברבוים.

הראל ולורברבוים טוענים שהתיאוריה של הנס גאורג גדמר מבקשת לתאר את טבעו של מעשה הפרשנות, ואילו אני מציג את גדמר כמציע מתודה של פרשנות. ואולם, שום דבר ממה שאני כותב אינו יוצא נגד מה שמוכר לכל קורא של גדמר, אפילו קורא מתחיל, היינו שגדמר אינו מציע מתודה אלא ניסיון להבנה של תהליך הפרשנות. הראל ולורברבוים טוענים עוד שההרמנויטיקה של גדמר עוסקת במתן משמעות לטקסטין מן העבר, ואילו אני מפעיל אותה גם לשם מתן משמעות לחומרים הקיימים בהווה. מהלכם זה כופר באופייה האוניברסלי של ההרמנויטיקה של גדמר. יתר-על-כן, ההרמנויטיקה של גדמר הוחלה על-ידי גדמר עצמו, וכן על-ידי מלומדים מרכזיים, גם על דיאלוגים המתקיימים בהווה, למשל דיאלוגים בין בני אדם ודיאלוגים בין-תרבותיים.

בביקורתם העיקרית של הראל ולורברבוים על ספרי הם טוענים שעל-פי גישתי על שופטים להכריע על-פי התרבות האישית שלהם כבני אדם, שהיא חיצונית לתרבות המשפטית ולתכנים של המשפט. אולם הראל ולורברבוים נוטלים טיעו תיאורי שלי – על שהשכל הישר של שופטים ממלא תפקיד חשוב בהפעלתם את הדוקטרינה המשפטית – והופכים אותו לטיעון נורמטיבי כביכול שלי, היינו שעל שופטים להחליט על-פי התרבות האישית שלהם. הראל ולורברבוים קוראים בדבריי את ההפך ממה שנאמר בהם.

הראל ולורברבוים כותבים כי המתודולוגיה שלי נשענת על קריאה דקדקנית של פסקי דין. הם נוטלים טיעון מקומי שלי על מקומו של השכל הישר במשפט (כפי שהדבר משתקף בפסקי דין), מתעלמים מחדשנותו ומציגים אותו כאילו הוא ממצה את האופן שבו אני מבין את דרכי ההחלטה של שופטים.

הראל ולורברבוים מוכנים לתת מקום רק לאותם רכיבים של גישת המשפט כתרבות החופפים את רכיבי הגותו של הל"א הארט.

אני מודה לאלון הראל וליאיר לורברבוים על שטרחו ועסקו בספרי משפט ותרבות.