משפט צדק וצדק מוסרי - עיון נוסף בפרשת נחמני

מאבק על גורל הביציות המופרות של הזוג נחמני הסעיר את דעת הקהל הישראלית והעסיק את המערכת השיפוטית במשך תקופה ארוכה. פרשת נחמני היא קשה במיוחד בהיותה מצד אחד מערבת תגובות רגשיות ומוסריות חריפות ומצד שני חסרת תקדים משפטי. אין זה מפתיע, על כן, שלמעט שופט אחד בהרכב המורחב של אחד עשר השופטים בדיון האחרון של בית־המשפט העליון, כל השופטים התייחסו במישרין לשאלה המטה־משפטית של המקום של השיקול המוסרי(׳צדק״) בשיקול המשפטי (״דין״). מאמר זה עוסק בניתוח פסק־הדין, תוך שהוא מחלק את עמדות השופטים בשאלת היחס בין צדק מוסרי לצדק משפטי לשלוש גישות: דרך הצדק, על פיה אין אפשרות למצוא לעניין נחמני כל פתרון המושתת על נורמה משפטית קיימת או נגזרת, ולאור חלל נורמטיבי זה יש לפסוק על פי נורמות שמקורן ״לבר־חקיקתי״ (הצדק המוסרי); דרך היושר, על פיה אף כי אין בחוק הוראה המכתיבה פתרון, ניחן להתאים את החוק הכללי למקרה הספציפי שלא נחזה על ידי המחוקק לאור שיקולי יושר, כלומר שיקול צדק שהוא פנימי לשיטה המשפטית; דרך הדין, היא הגישה הגורסת שהשיטה המשפטית עצמה כוללת בהוראותיה ובעקרונותיה בסים מוצק דיו להכרעה גם בעניין ׳׳קשה״ מסוג זה שבפרשת נחמני. בסוף הדיון מתברר שישנה התאמה מעניינת בין הגישה השלישית לבין ההכרעה לטובת דני נחמני (הכרעת המיעוט), כלומר בין גישה מטה־משפטית (מתודולוגית) מסוימת לבין הכרעה תוכנית בסכסוך.