על תיווך ועל שליחות (ע"א 166/77 דדון נ' אברהם)

איתרע מזלם של דיני התיווך במשפט הישראלי. הם נקלעו בין הוראות ישנות, ששורשן במשפט העותומאני, מסורת המשפט המקובל האנגלי ומפעלו הקודיפיקטורי של המחוקק הישראלי. לסבך זה של תערובת שיטות וגישות מיתוספים הקשיים הענייניים בהסדרת יחסי התיווך, שבהם מתלבטות מערכות המשפט השונות בעולם. לאחרונה נקרא בית המשפט העליון להיזקק לסוגיה זו בשורה של מקרים ואין פלא שהוא התקשה למצוא בה את דרכו.
אין ספק, שקיים צורך להסדר חקיקתי, כמקובל בשיטות רבות, ויש לקוות כי משרד המשפטים ישעה לדרישות ברוח זו המושמעות זה שנים רבות ויגש לניסוח הצעה לחוק חוזה התיווך, אשר יכלול גם את עסקת השדכנות, ברשימה זו נתרכז בנקודה אחת שעלתה וחזרה ועלתה בשורה של פסקי דין, והיא: שאלת היחס בין תיווך לשליחות. כלומר, האם הוראות חוק השליחות, תשכ״ה - 1965, חלות על עסקת התיווך, אם לאו? במתן התשובה לשאלה האם מתווך הוא בבחינת שלוח נחלקו דעות השופטים. כמובן, מטרת בתי המשפט לא היתה בירור עיוני
של בעיית מיון משפטית, א לא פתרון של בעיה מעשית ביותר: החלת חובת הנאמנות - הקבועה בחוק השליחות - על המתווך.