קרנות להשקעות בנאמנות - "טובת הקרן בלבד" - מהי?

עם ירידת שערי המניות בבורסה של תל־אביב בחודשים דצמבר 1977 וינואר 1978 בלטה התופעה של תמיכת הבנקים בשערי ניירות הערך בכלל ושל מניות הבנקים עצמם בפרט. מאחר שלפי הכלל הידוע של Trevor V. Whiteworth, אין חברה רשאית לרכוש את מניותיה היא, נשאלת השאלה כיצד עלה בידי הבנקים לתמוך בשערי המניות שלהם עצמם? באורח תיאורטי, יכולים הבנקים לגרום לרכישת מניותיהם בבורסה באמצעות כל אחד מן הגופים הבאים שבשליטתם: חברות ההשקעה, קופות הגמל וקרנות הנאמנות. ואכן, הכרוניקה העיתונאית על הבורסה מראה, כי נעשה שימוש בכספי קרנות הנאמנות לבלום את ירידת השערים של המניות הקשורות בבנקים. בספרם הבורסה וההשקעה בניירות ערך, מציינים לוי, סמיט וסרנת, כי הבנקים משתמשים בקרנות הנאמנות שבנאמנותם לשם תמיכה בניירות הערך שלהם.

עיון בדו״חות הרבעוניים המתפרסמים מטעם קרנות הנאמנות מעלה, שאותן קרנות נאמנות, אשר מדיניות ההשקעה שלהן היא להשקיע גם במניות, רוכשות במקרים רבים מניות המונפקות על־ידי הבנקים שהם הנאמנים של אותן קרנות. יתר על כן, השקעות קרנות הנאמנות בניירות ערך המונפקים על־ידי הבנק־הנאמן והחברות הקשורות בו מהוות חלק ניכר מנכסי הקרן, ובמקרים אחדים הן מגיעות עד ליותר מ-40% מכלל נכסי הקרן. עובדה היא, שכמעט בכל המקרים יש לבנק הנאמן שליטה מוחלטת בחברה - באמצעות מנהל הקרן.

לאור האמור לעיל ולנוכח התפקיד הנכבד שממלאות קרנות הנאמנות במסחר בניירות הערך בבורסה יש מקום לבחון את חובות הנאמן כלפי קרן הנאמנות ובעלי היחידות שבקרן לפי החוק להשקעות משותפות בנאמנות, תשכ"א - 1961. החוק הוא חוק ישראלי מקיף, הכולל הוראות מפורטות לגבי ייסודה של קרן נאמנות, ניהולה פרטי הסכם הנאמנות ״ועיקרי הנאמנות״, שעל־פיהם פועלים הנאמן ומנהל הקרן.