שותפות ולא סיבתיות, ביצוע עיקרי ולא סיוע
בע"פ 418/77 ברדריאן ואח' נ' מדינת ישראל (להלן: פרשת ברדריאן) דן בית המשפט העליון, בין השאר, ביסוד העובדתי של עבירת הרצח שהיתה מוגדרת סעיף 214(ב) לפקודת החוק הפלילי 1936 (להלן: פקודת החוק הפלילי). השאלה שהתעוררה בהקשר זה היתה, האם ניתן לייחס למערערים אחריות לגרימת המוות בהתחשב בעובדות שלהלן: שני המערערים – בני וציון - דקרו את הקרבן למוות. תחילה דקר בני את הקרבן, שנשאר עומד במקומו. אחריו דקר ציון את הקרבן, שנפל והתמוטט. התברר כי שתי הדקירות – הן של בני והן של ציון - היו קטלניות. טענותיהם של באי־כוח המערערים התמקדו בסוגיית הקשר הסיבתי בין מעשי הדקירה ובין המוות, ועוררו את השאלות האלה: ״אם המנוח נדקר על־ידי שניים, איך ניתן לקבוע, אם בכלל, מי מן השניים נושא באחריות לגרימת המוות? אם היתה דקירתו של בני קטלנית לפי טבעה וגרמה כשלעצמה למותו של המנוח, האם ניתן לראות קשר סיבתי בין הדקירה הנוספת של ציון, אף אם היתה גם כן קטלנית, לבין מותו של המנוח, כשהמוות של המנוח היה נגרם כבר ממילא, לפני דקירתו של ציון, על ידי תוצאות פעולתו המתוארת של בני? ברשימה זו נראה כי שאלות אלה, להן ״הקדישו שני הצדדים טענות ממצות לרוב", כלל אינן רלוונטיות למקרה שנדון בפרשת בדדריאן; וזאת משום ששני המערערים – בני וציון - פעלו ביחד תוך שיתוף פעולה ולפיכך שאלת אחריותם לעבירת הרצח הרצח היתה צריכה להיבדק במסגרת דיני השותפות לדבר עבירה ולא במישר הזיקה הסיבתית בין התנהגותו של כל אחד מהמערערים ובין התוצאה הקטלנית. מכוח דיני השותפות ניתן היה לייחס לשני המערערים, שהתנהגותם השתייכה לשלב הביצוע של עבירת הרצח, אחריות כמבצעים עיקריים ביחד של עבירה זו, בלי שתהא חשיבות לשאלה התנהגותו של מי מהם היא שגרמה בפועל למות הקרבן.
