דין הנאמנות בישראל: מאבני נגף לאבני חן?
משטר הנאמנות הישראלי שלפי חוק הנאמנות היה, בעת שנחקק, חריג בקרב משטרי הנאמנות בעולם. בניגוד לרובם המכריע של משטרים אלה, החוק התיר יציאתה של נאמנות ללא העברת הבעלות בנכסים הכפופים לנאמנות לנאמן; לא הגביל את משך הנאמנות; יצר שני משטרי נאמנות שונים, שתחולת אחד מהם תלויה בדרך יצירת הנאמנות; וקבע נורמה מחדלית לפיה זכותו של נהנה על פי אחד ממשטרים אלה אינה ניתנת להמחאה, לשעבוד או לעיקול. בחוק הוטחה ביקורת חריפה, ובהצעת חוק דיני ממונות מוצע למחוק את רוב היבטי משטר הנאמנות הישראלי שהפכו אותו לחריג בין-לאומי. אך הצעה זו מקודמת באטיות רבה, ובינתיים עבר גל גדול של שינויים על משטרי הנאמנות שבשיטות משפט אחרות, שקירב רבות מהן דווקא לאותם היבטים של משטר הנאמנות הישראלי שעליהם נמתחה בארץ ביקורת חריפה ושאותם מוצע בהצעת חוק דיני ממונות לנטוש.
המאמר בוחן מחדש את היבטיו יוצאי הדופן של משטר הנאמנות הישראלי הקיים ובודק האם אכן מדובר ב"אבני נגף", כפי שכינה אותם יהושע ויסמן, או שמא היבטים אלה הם דווקא אבני חן בכתרו של המשפט הישראלי. אני מסיק כי יש מקום להכניס במשטר הנאמנות הישראלי שינויים ניכרים.
