אתיקה של ניהול התדיינות במשפט העברי
שאיפת המערכת המשפטית של ההלכה היהודית היא עשיית צדק, ונלווית אליה דרישה לרמה מוסרית גבוהה ביותר, המאפיינת את מערכת המשפט העברי. בשאיפה זו משתלבת גם השקפתו של המשפט העברי בדבר האופן שבו הצדדים צריכים לנהל את ההתדיינות ביניהם ובדבר כללי ההתנהגות שצריכים להנחותם. הקו המנחה הוא שעל כל צד לנהוג בכנות וביושר, ולא דווקא בדרך שתזכהו ביתרון שאינו מגיע לו. בנסיבות מסוימות שבהן יסייע הדבר למתדיין לקבל את המגיע לו, יהיה מותר לו לנקוט בדרכי ערמה, ובלבד שלא יעשה כן בבית־הדין. ההנחיה שלפיה כל צד מחויב לנהוג בכנות תוחמת גם את גבולות הייעוץ המשפטי המותר על פי המשפט העברי. חכמים חששו מהתערבות יתרה של אנשים מבחוץ ושל עורכי־דין, הנותנים עצות לצד זה או אחר. חשש זה נבע, ככל הנראה, מן העובדה שהתערבות כזו עלולה להפוך את הוויכוח המשפטי מדיון ענייני ולגיטימי בין הצדדים, אשר בו יש להכריע, למעין מרוץ אחר זכויות וטענות משפטיות, כשכל צד מנסה להשיג יתרון בדין על פני רעהו. מרוץ זה, אם אינו נגוע בחוסר חוקיות, גם לא יביא לעשיית הצדק. לכן, ככל שיש במתן העצה משום תרומה לקידום עשיית הצדק, ההסתכלות עליה במשפט העברי חיובית יותר ויש נטייה גדולה יותר לאפשר את הייעוץ. אולם כשהעצה עלולה להרחיק פיתרון הוגן, מורה המשפט העברי להימנע ממנה. המאמר מפרט סוגים שונים של ייעוץ ואת יחסם של חז״ל אליהם.
השאיפה לכנות, לצדק וליושר עומדת גם בבסיסן של ההנחיות לדיין, הנחיות הקובעות מתי הוא רשאי או מצווה לסייע לבעל דין לטעון את טענותיו. כשיש להניח שצד נמנע מלהעלות טענה רק בשל חוסר ידיעה, כגון כשמדובר בטענה שבשל שכיחותה היא כמעט ודאית, או בנסיבות אחרות המפורטות במאמר, רשאי הדיין, ולעתים הוא אף מצווה, לסייע בידו. גם בנסיבות אלו יכול הדיין להחליט שלא לסייע, על פי שיקול דעתו, אם הוא סבור שהדבר לא יגשים את המטרה: עשיית הצדק.
