מסוימות בלתי מסוימת: שתי גישות על אודות אופייה הראוי של דרישת המסוימות
כחלק מהאקטיביזם השיפוטי שאפיין את בית המשפט העליון לאורך העשורים האחרונים הסתמנה מגמה עקיבה להקל בקביעת התקיימות של התנאים הנדרשים להיווצרות חוזה, ובית המשפט היה נכון לקבוע בקלות יחסית כי התקיימו דרישות גמירת הדעת והמסוימות. בכל הנוגע לדרישת המסוימות ההקלה התבטאה בזניחתה של הדוקטרינה הקלסית שדרשה מהצדדים לגבש את הסכמותיה במועד אחד מובחן בזמן; בצמצום היקף הפרטים שנחשבים למהותיים שהסכמה להסכים עליה מתנה את תוקפו של החוזה; ובנכונותו של בית המשפט להשלים פרטים שלא באה עליהם הסכמת הצדדים על ידי שימוש בהוראות השלמה חקוקות ובמנגנונים נוספים. עמדה זו העצימה את תפקידו של בית המשפט בקביעת תוכן החוזה, והיא מתיישבת עם המגמה שהסתמנה בגזרת דין פירוש החוזה באותה תקופה שבמסגרתה הלכה וקנתה לה שביתה תורת הפרשנות התכליתית. אולם התפתחויות מהעת האחרונה בפסיקת בית המשפט העליון מבטאות מחלוקת באשר לגישה השיפוטית הראויה ביחס לדרישת המסוימות. רשימה זו בוחנת ומנתחת התפתחויות אלו. טענתה המרכזית של הרשימה היא כי פסק הדין בעניין חברא קדישא סוטה מהמגמה הכללית שאפיינה את הפסיקה לאורך העשורים האחרונים בנוגע לדיני הכריתה ודרישת המסוימות, וכי הוא מבטא גישה שמרנית וזהירה יותר בכל הנוגע להכרה בתוקפם המחייב של הסכמים מקדמיים. עם זאת אבהיר כי נראה שנכון לעת הזו שינוי הכיוון שהסתמן באותו פסק דין אינו מכה שורש בפסיקה נוכח שורה של פסקי דין שצועדים ברוח הפסיקה עובר לאותו פסק דין, ובראש פסק הדין בעניין רוזנברג בחלקה האחרון של הרשימה תוצע בחינה ביקורתית של העמדות שהובעו בפסקי הדין האמורים. הטענה המרכזית בחלק זה תהא כי ההצדקה המובאת בפסק הדי בעניין חברא קדישא להקשחת דרישת המסוימות וצמצום השימוש בהוראות ההשלמה שבחוק בדמות הגברת הוודאות המשפטית באשר לעצם קיומו של החוזה, אינה ברורה מאליה כפי שהיא נדמית במבט ראשון, ושבהינתן הסדר שמותיר לבית המשפט שיקול דעת רחב באשר לתוכנה של דרישת המסוימות והיקף ההשלמה השיפוטית, יש לעצבו בהתאם לשיקולי אחרים.
