דיני קיזוז ההפסדים השוטפים וכוונת המחוקק

במאמר זה ברצוננו לבחון הלכה חשובה בתחום דיני קיזוז ההפסדים, שנפסקה לאחרונה על־ידי בית־המשפט העליון בפרשת א.ח.א. גולדשטיין בע׳ימ. בחלקו הראשון והעיקרי של המאמר נדון בהנמקת בית־המשפט ונתמקד בשלושה היבטים: ראשית, ננסה להראות כי במרכזה של הנמקה זו ניצבת מערכת טיעונים הנושאת אופי טאוטולוגי. שנית, נציג את עמדתנו שלפיה גם אם ההנמקה אינה טאוטולוגית, הריהי מושתתת על הערכה לא נכונה של עקרונות דיני קיזוז ההפסדים בדין הישראלי. לבסוף, והחשוב מכול: ההנמקה האמורה אינה כוללת דיון בשיקולי מדיניות מס נורמטיביים האמורים לעצב את דיני קיזוז ההפסדים. בפסק־הדין לא מצוי דיון בשיקולי מדיניות המס הרצויה המעצבת את דיני קיזוז ההפסדים. לעומת זאת, בית־המשפט התמקד בשיקולים שלדעתנו אינם מרכזיים מבחינת מדיניות מס ראויה. בחלקו הנותר של המאמר נעסוק בתוצאות הנובעות מפסק־הדין והמצויות בשני מגזרים: המגזר הצר — להלכה הנדונה השפעה בתחום של דיני קיזוז ההפסדים: המגזר הרחב — פסק־הדין יוצר מעגלי השפעה נוספים מחוץ להלכה המקומית של קיזוז ההפסדים.