על השופט כפרשן

מוסכם על הכל כי השופט הוא פרשן של החוק. והנה, חרף הסכמה זו - ואולי בגינה - אך מעט ידוע לנו על מהותה של הפרשנות עצמה. מידות הפרשנות ואביזריה רבים הם ומגוונים, אך לרוב יש בהם אך כללים שיצדיקו את הדרך שבחר בה הפרשן, בלא שידריכו אותו בבחירת אותה דרך. הם כללי צידוק ולא כללי הדרכה. השופט־הפרשן אינו יכול ל הסתפק באלה. הוא מבקש לדעת את המתודה של הפרשנות, את מהותה העיונית ואת יסודותיה החוקתיים. לעתים קרובות עומד השופט על פרשת דרכים, והוא מבקש הדרכה באיזו דרך יבחר. היש כללים אשר ידריכו אותו בבחירת הפירוש ״הנכון״? יש להודות, כי אך מעט נעשה בעת האחרונה לגיבושה של תורת פרשנות. בכך מודים האנגלים, האמריקנים והקונטיננטלים גם יחד. תופעה זו מצערת היא, שכן עיקר תפקידו של השופט כיום בתחום הנורמטיבי הוא בפירוש החוק. אפילו בישראל - שהשיטה הנוהגת בה היא שיטת משפט ״מעורבת״, שבה משמשים זה בצד זה יסודות של משפט אנגלו־סאכסי ומשפט אזרחי - הולך ומצטמצם התחום של ״המשפט המקובל נוסח ישראל״, ומרבית זמנו של השופט מוקדשת לפרשנותו של החוק החרות.

הצורך בפעולת חשיבה, וקיומו של שיקול דעת פרשני, אין משמעותו שהפרשנות נעדרת כללים היא, וכל כולה נתונה לרצונו החופשי של השופט. גישה זו, לא די שהיא שוללת את אופייה המשפטי של הפרשנות, אלא היא שוללת את המשפט עצמו״. אכן, מקובל על הכל שיש הרבה מן האמנות במלאכת הפרשנות, אך מכאן לא נובע שאין זו תורה בעלת משטר משלה. ייתכן, שאינטואיציה היא תנאי הכרחי למלאכת פרשנות טובה, אך אין היא תנאי מספיק. תורת המשפט מזה וניסיון החיים המשפטיים מזה מובילים למסקנה הבלתי נמנעת, כי פרשנות מדע היא. אמת הדבר, לרוב ניתן שיקול דעת לשופט, אך שיקול דעת זה אינו בלתי מוגבל, שכן בצד החופש הפרשני עומדים גדרות ברורים של נאמנות הפרשן.