הסכמי המינהל הציבורי עם הפרט

בישראל, כמו בארצות אחרות, מקובלת הדעה כי חוזי המינהל עם הפרט הם משני סוגים: חוזים מינהליים, השייכים למשפט הציבורי והנתונים להוראותיו, וחוזים פרטיים או אזרחיים (או מסחריים) שהם חוזים של משפט אזרחי, הנתונים לחוקי החוזה האזרחיים. כנגד השקפה זו יצאה לא מזמן פרופ׳ גבריאלה שלו, הדוחה את ההבחנה בין שתי הקטגוריות. היא סבורה שעל כל חוזי המינהל חלים במעורב דין החוזים (האזרחי) ודין ציבורי. אך כשהמדובר אינו בשאלה כיצד יתקשר המינהל או עם מי יתקשר אלא מהו הדין שיחול (האזרחי או הציבורי) על חוזה שנכרת, כי אז יש לומר שהיא נותנת לראשון לכל הפחות את חלק הארי. היא מטעימה כי לא ייתכן כי המינהל ימצא בכללי המשפט הציבורי יסוד להתנכר לחובתו החוזית. מצדו טען פרופ׳ ד' פרידמן שגם על חוזי רשות ציבורית בתחום הפרטי יחולו כללים מסוימים של משפט ציבורי. מלבד הדינים הקובעים פריורלגיות למדינה, כוונתו לכללים המגינים על הפרט מפני שרירות הלב של הרשות - כללים אשר מהם טוען הוא כי המתקשר הפרטי יפיק זכויות. נמצא כי שתי הטענות הנ״ל, על אף היותן מנוגדות מבחינה מסוימת, לפי היבט אחר מאוחדות הן, כיוון ששתיהן חותרות לטובת הפרט - דבר טבעי למדי בהיות בעליהן שניהם אזרחנים (ציביליסטים). גם לכותב השורות האלה יש זיקה לעניין הפרט; ואולם, על־פי האימרה הנודעת ״יקר לי אפלטון אך עוד יותר יקרה לי האמת", ישתדל להביע כאן את הדעה הנראית לו מאוזנת ונכונה.