מבט הרמנויטי על פרשנות חוזים

דיני פרשנות חוזים במשפט הישראלי מצויים בשנים האחרונות במרכזה של מחלוקת נוקבת וסוערת שהצדדים לה שופטים, עורכי דין, מלומדים ולאחרונה גן המחוקקים. אולם כשמתפזר העשן בשוך הקרבות, מתגלה מציאות מפתיעה, ולפיה העמדות השונות של החולקים וההבדלים ביניהם אינם ברורים, ולעתים אפילו עצם קיומה של מחלוקת פרשנית נתון במחלוקת בין החולקים לכאורה. מאמר זה מבקש לתרו לדיון הישראלי בפרשנות חוזים באמצעות שני גופי ידע : גוף הידע האחד הוא ההרמנויטיקה, וגוף הידע השני הוא התאוריה של דיני חוזים. במאמר מוצגים שלושה מתחים מרכזיים שההרמנויטיקה עוסק בהם: המתח שבין היוצר ליצירה, המתח שבין הלשון למשמעות והמתח שבין הפרשן למושא הפרשנות המשתקף ביחס כלפי הגישה ההרמנויטית המכונה "הפרשן כיוצר". האינטגרציה שבין שלושת המתחי ההרמנויטיים ויישומם בדיני החוזים פורסת רשת אנליטית מושגית שבה ניתן למקם את האפשרויות השונות לפרשנות חוזים. בשלב הבא משולב הניתוח ההרמנויטי בוויכוח נורמטיבי הקיים בשנים האחרונות בין שתי גישות תאורטיות: הגישה הנֵאופורמליסטית ותאוריית חוזה היחס. המשגת העמדות הנורמטיבית של הגישות הללו ברשת המושגית שנפרסה בחלק הראשון תגלה כי הגישה הראשונה תומכת בגישת היצירה הלשונית, ואילו הגישה השנייה משלבת את גישת היוצר התכליתית (המשמעות) עם גישת הפרשן כיוצר. המאמר מנתח את שתי הגישות הללו ניתוח ביקורתי ומציג מולם גישה שלישית התומכת, בכפוף לחריגים המתוארים במאמר, בגישת היוצר הלשונית ומגלה עמדה מורכבת כלפי גישת הפרשן כיוצר. לאחר הצבת המודל הראוי לפרשנות חוזים פונה המאמר לניתוח מושכל של המשפט הישראלי. המאמר ממקם את העמדות השונות הקיימות בישראל ומעריכן על יסוד הניתוח ההרמנויטי והתאורטי. באפילוג דן המאמר בתיקון לחוק החוזים ובשפעתו על פרשנות חוזים במשפט הישראלי.