כלל "הדבר מעיד על עצמו" בדיני הנזיקין - בחינה מחודשת

כלל ״הדבר מעיד על עצמו״, המעוגן במשפט הישראלי בסעיף 41 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], תואר לאחרונה כחריג לדרישת ההוכחה האינדיבידואלית, לאמור – ככלל המאפשר לתובע בנזיקין לזכות בתביעה באמצעות ראיות סטטיסטיות גרידא. הצגה זו של הכלל מעוררת את השאלה מה טיבן של הראיות, אותן צריך בית המשפט לשקול, בבואו לבחון האם קמה תחולה לכלל: האם אלה ראיות התובע בלבד? או שמא הראיות הסטטיסטיות גרידא של שני הצדדים? ואולי על בית המשפט לבחון את מכלול הראיות שהובאו במשפט – סטטיסטיות וספציפיות גם יחד? בשאלה זו נחלקו שופטי בית המשפט העליון בפסקי־דין שניתנו לאחרונה. המאמר פותח בסקירה קצרה של תולדות הכלל ושל הגישה הרואה בו כחריג המאפשר הוכחה סטטיסטית בתביעות רשלנות. בהמשך, בוחן המאמר שלושה מודלים שהוצעו בפסיקה, בנוגע לראיות המשמשות את בית המשפט לצורך הכרעה בשאלת תחולת הכלל. המאמר יטען כי המודלים שאומצו בפסקי־הדין סולן ושטרנברג – מודל ראיות התובע בלבד ומודל הראיות הסטטיסטיות בלבד – מעוררים קשיים לא מבוטלים. הקושי העיקרי הוא הכרעה בשאלת תחולת הכלל על־יסוד תשתית ראייתית חסרה ואף בלתי־רלבנטית. דווקא המודל השלישי – מודל הראיות כולן – שנדחה בפסקי־הדין האלה, מהווה פתרון לקשיים אלה, ומתווה דרך עדיפה להשגת התכלית של מתן אפשרות לתובע, במקרים מתאימים, לזכות בתביעה באמצעות הוכחת התרשלותו הסטטיסטית של הנתבע. אלא שמודל זה אינו עולה בקנה אחד עם תפיסת הכלל, מקדמת דנא, ככלל של העברת נטל (ובמשפטנו – ככלל של העברת נטל השכנוע). המאמר יציע לנטוש תפיסה אחרונה זו של הכלל, ובמסגרת זו ינתח באופן ביקורתי את ההלכה הותיקה שנפסקה בפרשת נוימן.