על ראיית הסיוע בפלילים: סיוע במחלוקת בעקבות ע"פ 6813/16 נחמני נ' מדינת ישראל (17.9.2018)

במשפט הפלילי הישראלי יש מצבים מסוימים שבהם לא ניתן להרשיע נאשם על סמך עדות יחידה, אמינה ככל שתהיה, ללא קיומה של ראיה מסייעת. אחד משלושת התנאים לקיומה של ראיה מסייעת הוא התייחסותה של הראיה לנקודה ממשית השנויה במחלוקת בין הצדדים, ולצורך זה נדרשת בחינת יריעת המחלוקת. היות שיריעת המחלוקת עשויה להשתנות לאורך החקירה והמשפט, המאמר עוסק בשאלה באיזה שלב יהיה ראוי לקבוע את יריעת המחלוקת לעניין בחינת ראיית הסיוע.
לסוגיה זו עשויה להיות חשיבות מכרעת על תוצאת המשפט, שכן ראיה המתייחסת לנקודה השנויה במחלוקת עשויה לעלות כדי סיוע, ואילו ראיה שאינה מתייחסת למחלוקת שבין הצדדים פסולה מלשמש סיוע. מכאן שבמצבים מסוימים תיחומה של יריעת המחלוקת עשוי לסרטט את קו הגבול שבין הרשעה לזיכוי.
בניגוד לדעות המקובלות שהוצגו לאורך השנים בספרות ובפסיקה, התרות אחר מועד קבוע וקשיח שבו תיקבע יריעת המחלוקת, מוצע במאמר לאמץ מבחן גמיש, המשתנה לפי נסיבות העניין. נטען כי באמצעות מבחן גמיש, אשר מאפשר להביא בחשבון את מכלול השיקולים והאינטרסים הרלוונטיים לנושא הנדון בכל מקרה ומקרה, יהיה אפשר להגיע לתוצאה צודקת ומדויקת יותר. מדובר במבחן המבוסס על כמה קבוצות מוגדרות של שיקולים, המאפשרות התחשבות ועריכת איזון בין כמה אינטרסים חשובים, שיאפשרו מצידן ליתן מענה הולם וצודק בכל מקרה ומקרה.