עמלה בנקאית – אחריות הבנק בקביעתה ובגבייתה: בעקבות רע"א 4619/08 בנק מרכנתיל דיסקונט
בפסק דין חשוב וראשוני התייחס בית המשפט העליון לאחריות הבנקאית בעת הטלת עמלה. הסוגיה נבחנה במסגרת איסור ההטעיה הקבוע בסעיף 3 לחוק הבנקאות (שירות ללקוח). בית המשפט העליון פסק כי הבנק יוצא ידי חובתו כלפי לקוחותיו בפרסום העמלות ובמסירת עדכון תקופתי ללקוח לפי הוראות בנק ישראל. עוד נפסק כי אין לבנק חובה ליזום פנייה ללקוח ולהודיע על אפשרותו לצמצם את העמלה שמוטלת עליו. ברשימה זו אבקר את הפסיקה תוך שרטוט ההסדר המשפטי הכולל שיש להחיל על העמלה הבנקאית.
על פי ההסדר המוצע ברשימה זו מתחלקת האחריות הבנקאית בעת הטלת עמלה לשני שלבים: שלב קביעת העמלה ושלב גביית העמלה. בכל אחד משני שלבים אלו הבנק כפוף להסדר משפטי הנובע משני יסודות מרכזיים: ראשית, שכלול פעולה משפטית דו-צדדית כלפי הלקוח; שנית, קונקרטיזציה של חובת הנאמנות הבנקאית. בבחינת האחריות הבנקאית על פי ההסדר האמור עולה כי חלות על הבנק כמה חובות: ראשית – בשני השלבים – להבטיח במבחן התוצאה את הסכמת הלקוח לעמלה המוטלת; שנית – בשלב קביעת העמלה – להבטיח את הוגנות העמלה ובמיוחד הענקת שירותים בסיסיים ללא רווח, להכפיף את מחירי העמלות לפיקוח ציבורי שישקף גם את האינטרסים הלגיטימיים של הלקוחות, למנוע השפעה של תהליכים אלו על איכות השירות הבנקאי; שלישית – בשלב גביית העמלה – לגלות ללקוח את העמלה הספציפית הנוגעת לשירות המבוקש, להציג לפניו חלופות לתשלום עמלה זו ולוודא כי קלט את המידע.
מניתוח הפסיקה על פי ההסדר המוצע עולה כי אם לא עמד הבנק בחובות אלו, נראה שהיה גם מקום לקבוע שהוא הפר את איסור ההטעיה הקבוע בסעיף 3 לחוק הבנקאות (שירות ללקוח).
