"ריח הגלימה כריח השדה" - על יעדי החינוך המשפטי הקליני

תשע דקות. תשע דקות נסיעה במהירות ממוצעת מפרידות בין הפקולטה למשפטים של האוניברסיטה העברית בהר צופים לבין המרכז המסחרי הקטן בשכונת נוה-יעקב בצפון העיר. רק תשע דקות, אבל נדמה שמדובר בשני עולמות נפרדים. מחד גיסא, ספינת הדגל של החינוך המשפטי בישראל, ותיקת בתי הספר למשפטים, שדומה שהיא אוצרת בבניין רב הדר ותפארת את העוצמה המשפטית של מדינת ישראל כולה. בה הלכו ובאו גדולי המשפט הישראלי, טובי חוקריו ובכירי שופטיו. בניין שההיסטוריה המשפטית הישראלית ניבטת בו מכל דלת, עת החולף במסדרון רואה את השלטים המוכספים המלמדים על בעלי החדרים בו. אקצין. קלינגהופר. טדסקי. פלר. ברק. זמיר. גביזון. קרמניצר. אלה שניסחו את החוקים, אלה שיישמו אותם ואלו שביקרו אותם. במעלה המדרגות - הספרייה המשפטית הגדולה מכולן. בה מטופפים בשקט הברקים והטדסקים של הדור הבא, מתלבטים בשאלות של ״אסור״ ו״מותר״. של ״ראוי״ ו״מצוי״. של נכון ומוטעה. מכאן יצאו הטיוטות הראשונות למגילת זכויות האדם הישראלית. כאן נולד חוק העונשין החדש. כאן עוצבו דיני החוזים והנזיקין והקניין ומה לא, בעצם. למהלך בקומות הספרייה רבת־ההוד נדמה שכל אבן לוחשת כאן כוח. עוצמה. זכויות. חירות. צדק.

מנגד, בלב מרכז מסחרי שהעזובה בו רבה, בבניין עלוב למראה, מתקבצים ובאים אלה שהמשפט הישראלי הוא על פי רוב אויבם הגדול, בשכונה היהודית המוחלשת ביותר בירושלים, שיותר ממחצית מתושביה מטופלים ומוכרים בלשכות הרווחה והעזובה בה מזכירה מדינות של עולם שלישי, התחרות היחידה שמתפתחת היא התחרות על לבה של עובדת הרווחה ועל רחמיו של פקיד הבנק. כאן מסתובבת נאדיה,עולה מבוכרה שמקללת את היום שבו עזבה את מולדתה והיגרה אל חיים שדימתה כי יהיו חיי שפע מערביים. יחד עמה - עולה שהגיע זה עתה מאתיופיה, ודיירת ותיקה שהגיעה לכאן בשנות ה-70 כמפונה משכונת מוסררה. אם תרצו, פניהם של כל אלה מרכיבים את קלסתרונו של ה״אחר״ בחברה הישראלית. כאן ״משפט״ היא מילת גנאי נרדפת לעיקולים. תיקים פליליים. משטרה. קצבאות. מאסרים. פקידי סעד ועובדות רווחה. הכול כאן זועק חוסר-אונים. מצוקה. השפלה ודיכוי.

תשע דקות. רק תשע דקות נסיעה - ועולמות הפוכים. על הפער הבלתי נסבל הזה, בכל רבדיו, באות לגשר הקליניקות המשפטיות השונות. הגשר הוא מושאה של רשימה זו.