מיסוי "מוסדות ציבור": הדין הנוהג והדין הראוי

מוסדות ללא כוונת רווח (מלכ׳׳רים) נהנים ממיסוי מועדף בחוקי מס הכנסה הנוהגים בארה״ב, אנגליה וישראל. מספר הנמקות הוצעו להעדפה זו; כל אחת מהן צריכה, מבחינה נורמטיבית, להשפיע באופן שונה על היקף ההכנסה הפטורה של המלכ׳׳ר. במאמר זה נבחן את היקף הפטור החל, והראוי לחול (אם בכלל), על הכנסות מלכ׳׳רים. סקירת הדין הפוזטיבי תתמקד בהצגת הדינים הנוהגים ואופן התפתחותם. הדיון הנורמטיבי ייוחד לבחינה ביקורתית של הנחות היסוד המשותפות, במידה לא מבוטלת, לשלוש שיטות המשפט. במסגרת זו נבחן את תקפותה של טענת ״התחרות העסקית הבלתי הוגנת״ הנטענת כנגד מתן פטור ממס "להכנסתו העסקית" של מלכ״ר. טענה זו עיצבה במדינות שונות את תחומי הפטור הנוהג להכנסות מלכ״ר, והשפעתה רבה על רפורמות מוצעות. בחינה של טענה זו תלמד כי, בדרך כלל, היא איננה מציעה בסיס עיוני מוצק לפטור. כמו כן נציג את ההבחנה המלאכותית בין הכנסה ״פסיבית״ של מלכ"ר לבין הכנסתו "האקטיבית" ואת פסילתה כקריטריון הקובע את היקף הפטור ממס על הכנסות מלכ״רים. דיונינו יוכיח כי, מבחינה נורמטיבית, ובניגוד לדינים הנוהגים, יש לזהות בראש ובראשונה את הפונקצייה החברתית־כלכלית אותה ממלא מגזר המלכ״רים ורק לאחר מכן לקבוע את היקף הפטור. החלופה המוצעת במאמר זה קוראת לתחום את גבולות הפטור בהתאם לשיקולי יעילות כלכלית.