יסודות במשפט הפלילי העברי
בשיטת המשפט הפלילי העברי קשה מאוד, עד בלתי־אפשרי, להרשיע עבריין ולהעניש אותו, עקב קיומם של תנאים מוקדמים מיוחדים וקפדניים, כגון דרישות ההתראה והוכחת מעשה העבירה באמצעות שני עדי־ראייה כשרים. על־כן, קיימת סכנה גדולה שהסדר החברתי יצא ניזוק. חסרון זה בא על תיקונו במשפט העברי באמצעות שתי-מערכות ענישה משלימות — של בית־הדין ושל המלך — שניתנה להם הרשות להעניש עבריינים, באמצעות מערכת גמישה יותר המאופיינת בשיקול־דעת. המחבר קושר את הדרישות הפורמליות והנוקשות של דין־התורה עם העובדה שעונשי התורה הם עונשי חובה, שלבית־הדין הדן נאשם במערכת זו אין רשות לסטות מהם ולהטיל עליו עונש אחר. עונשי התורה לא באו כדי לאכוף נורמות של מותר ואסור על החברה בכוח הענישה. תפקידם הוא דתי – לחנך את החברה לגבי נורמות-ההתנהגות של התורה ולהעניש רק אותם העבריינים העוברים עבירה מתוך מרד והתרסה באלוקים, שיש במעשיהם חילול שם שמים. דרישת ההתראה באה, למשל, כדי להבחין בין מקרים של עבריינות ״כלפי שמים״ ובין המקרים של עבריינות רגילה, שבהם עובר העבריין את העבירה ממניעים רגילים יותר, כגון חמדת ממון, נקמה, כעס וכדומה. במקרים האחרונים משמשות שתי המערכות של רשות כדי להגן על החברה מפני נוקם של עבריינים. המאפיין מערכות אלו הוא הרשות ושיקול־הדעת בקביעת העבירות ועונשיהן וכן בסדרי-הדין ובדיני־הראיות. אלו הן המערכות של המשפט העברי המקבילות לדיני העונשין של ימינו.
