ארבעים שנה לדיני החוזים

עם קום המדינה וחקיקת סעיף 11 לפקודת סדרי השלטון והמשפט, תש״ח-1948, נקלט במשפט הישראלי המשפט המנדטורי שחל ערב קום המדינה. דיני החוזים בישראל שלפני ארבעים שנה היו מורכבים משתי שכבות עיקריות: הדין העות׳מני והדין האנגלי. שכבת הדין העות׳מני הורכבה בעיקר מן המגילה ומהוראות מהותיות של חוק הפרוצדורה האזרחית העות׳מני. כמה מספרי המגילה הסדירו עסקאות חוזיות חשובות, כמו מכר ושכירות. בחוק הפרוצדורה האזרחית העות׳מני נכללו הוראות בדבר פיצויי נזק, אולם הוראתו החשובה והבולטת היתה הוראת סעיף 64, אשר קבע במשפטנו את עקרון חופש החוזים. מכוח סעיף זה הוקנה תוקף לכל החוזים שנכרתו בארץ, למעט חוזים המנוגדים לחוק, למוסר או לסדר הציבורי, והוכר כוחם של צדדים לחוזה להתנות על הוראות המגילה. השכבה האנגלית של דיני החוזים שנקלטו בארץ עם קום המדינה היתה העיקרית והחשובה. ניתן לומר, כי עיקר דין החוזים בתקופת המנדט ובראשית שנות המדינה נשאב מן המשפט האנגלי. מצוות המחוקק המנדטורי בסימן 46 לדבר המלך במועצתו להשלמת חללים בדין על־ידי קליטת המשפט האנגלי, יחד עם השכלתם ונטיות־לבם של השופטים הארצישראליים, הביאו לידי מצב שבו דיני החוזים שחלו בארץ עם קום המדינה היו דומים – ואולי אף כמעט זהים – לדיני החוזים האנגליים.