דוקטרינת הנזק הראייתי: תגובה לביקורת

מאמר זה משיב לביקורת שנמתחה על־ידי פרופ' ישראל גלעד על דוקטרינת הנזק הראייתי אשר פותחה על־ידי מחבריו בשני פרסומיהם הקודמים. אגב כך, מחזק המאמר את עמדת המחברים שלפיה יש לדוקטרינת הנזק הראייתי אחיזה איתנה בכל אחת מתורות היסוד של האחריות בנזיקין: תורת ההרתעה היעילה ותורת הצדק המתקן. כמו־כן מראה המאמר, כי דוקטרינת הנזק הראייתי מביאה לתוצאות ראויות גם מההיבט החלוקתי. מטעמים אלו, אין מקום לחשוש מהרחבתה היתרה של האחריות בנזיקין בעקבות אימוצה של הדוקטרינה. עוד מדגיש המאמר, כי לדוקטרינה זו יש הצדקה מעשית־פרגמטית מרובה: בניגוד לעמדתו של פרופ' גלעד, אין לחשוש מכך שאימוץ הדוקטרינה יביא לריבוי התדיינויות; כמו־כן יש לדוקטרינה זו עדיפות ברורה על פני תחליפיה (שעליהם ממליץ פרופ' גלעד). דוקטרינת הנזק הראייתי באה לפתור בעיות קשות אשר מתעוררות במשפטי נזיקין שנפתחים ממילא: בתור שכזו, עתידה הדוקטרינה לצמצם את היקף ההתדיינות הקיים ואף לקדם פשרות. במסגרת זו, מציג המאמר את יישום הדוקטרינה בתביעת נזיקין שעניינה רשלנות רפואית ועילתה מושתתת על העדר הסכמה מדעת מצד המטופל. הוכחת הנזק בגדרן של תובענות כאלה ידועה זה מכבר כקשה ביותר בשל בעיית הסיבתיות העמומה. המאמר מראה, כי דוקטרינת הנזק הראייתי מספקת לבעיה זו פתרון נאות. הדבר נעשה אגב דיון בפסק־דינו החשוב של בית־המשפט העליון הקנדי אשר ניתן בפרשת Hollis (ולא נדון במאמריהם הקודמים של המחברים).