״כיצד הלה עושה סחורה בפרתו של חברו״

בערעור אזרחי שהכרעת הדין בו ניתנה זה לא כבר ניתח השופט גבריאל בך את הדין על־פי חוק השומרים, של שומר שמסר את נכס ההפקדה לשומר־משנה. השאלה שבית־המשפט נזקק לה היתה: כאשר אחריותו של השומר המקורי כלפי בעל־הנכס מוגבלת (בשל הוראת חוק כלשהי) — האם צריכה הגבלת אחריות זו להשפיע על מידת אחריותו של שומר־המשנה כלפי השומר המקורי? מסקנת ניתוחו של בית־המשפט העליון (לפסק־דינו של השופט בך הסכימו השופטים אהרון ברק ושלמה לוין) שונה מהמסקנה שאליה הגיע בית־המשפט המחוזי בפרשה.

בדברים שלהלן אנסה להגיע לפרשנות הראויה — לדעתי — של סעיף 7(א) לחוק השומרים ביחס לשאלה הנזכרת. כן אערוך השוואה בין פרשנות זו לבין גישתו של המשפט העברי. בכך אשתדל להעמיד בסיס (שניתן למצוא בו תשובה מפורשת לשאלה, המשפטית שעמדה בפני שתי הערכאות, אך שני פסקי־הדין נמנעו מלהתייחס אליו) לפרשנותו (הבלתי־מנומקת) של בית־המשפט המחוזי, וזאת בניגוד לעמדתו של בית־המשפט העליון.