מקרקעין ומיטלטלין

מבין המיונים השונים של נכסים נודעת חשיבות מיוחדת למיונם למקרקעין ולמיטלטלין. המיון הזה כה מושרש במשפט, עד כי יש אף המקבלים אותו כאילו היה, כביכול, נתון טבע. ואכן, טבעם השונה של מקרקעין ומיטלטלין — כאשר המאפיין העיקרי של מקרקעין הוא היותם נכס שאינו נד (״נכסי דלא ניידי״), בעוד שהמיטלטלין הם, כשמם, מיטלטלים (״נכסי דניידי״) — הביא לכך שהמיון הזה נתרווח בקרב שיטות־המשפט השונות. דינים שונים נקבעו למקרקעין ולמיטלטלין, והיתה זו מסורת המשפט הגרמני אשר הדגישה במיוחד את ההבחנה בין דיני־המקרקעין לדיני­־המיטלטלין. ואולם, ההבחנה החדשה בין דיני־המקרקעין לדיני־המיטלטלין הולכת ומתקהה בימינו, והנטייה המודרנית היא לצמצום ההבדלים ולהאחדה הדין החל על מקרקעין ומיטלטלין. כך, למשל, גרם באנגליה ה־Law of Property Act, 1925 לצמצום ההבדלים שהיו בין דיני־המקרקעין לדיני־המיטלטלין, אף שנותרו עדיין הבדלים חשובים. אף אצלנו ניכרת נטייה זו. בחוקים מרכזיים שבתחומי המשפט הפרטי עדיין המחוקק הישראלי נוהג לקבוע הוראות דומות למקרקעין ולמיטלטלין. יחד עם זאת, נכון לומר אף כיום, כי בנושאים חשובים ומגוונים דיני־המקרקעין שונים מדיני־המיטלטלין ועל־כן מן הראוי להקדיש תשומת־לב למבחנים שבעזרתם ניתן להבדיל בין שני סוגי נכסים אלה. בטרם נדון בשאלה אילו נכסים נכללים בגדר מקרקעין ואילו נכסים הם מיטלטלין, מן הראוי שנבהיר תחילה מדוע שיטות־המשפט השונות מצאו לנכון לקבוע דין שונה למקרקעין ולמיטלטלין. הבנת הגורמים שהביאו לשוני שבדין עשויה לסייע בידנו בבואנו לברר אילו הם המבחנים שבעזרתם נסווג את הנכסים למקרקעין ולמיטלטלין.