הלוואה מסובסדת כהפחתת הון

כללי שמירת ההון שבדיני החברות נועדו להבטיח, כי החברה לא תשחק את הונה העצמי ותסכן בכך את ציפיותיהם של נושיה להשבת הסכומים שהחברה חבה להם. ביסודו של דבר, כללים אלה קובעים כי חברה החפצה לחלק לבעליה דיבידנד, לא תעשה זאת מתוך הונה העצמי, אלא מתוך רווחיה בלבד. הגם שהכללים נראים לכאורה פשוטים למדי, יישומם מעורר מספר לא מבוטל של שאלות פרשנות קשות. עניינה של רשימה זו הוא בשתיים משאלות אלה: השאלה הראשונה היא, האם יש לראות בהלוואה מסובסדת הניתנת על־ידי חברה לבעליה משום חלוקת דיבידנד, שאין לאפשרה אלא־אם־כן נעשתה מתוך רווחי החברה. לשאלה זו חשיבות מעשית רבה, שכן התופעה של מתן הלוואות לבעלי־החברה בתנאים מועדפים ביחס לאלה המקובלים בשוק היא תופעה שכיחה. השאלה השנייה אינה נוגעת לאפיונה של הטבה פלונית כ״חלוקת דיבידנד״, כי אם למהותו של הרווח אשר מתוכו, ורק מתוכו, מותר לחברה להעניקה. נוהג רווח בישראל הוא שחברות — בעיקר חברות פרטיות קטנות — מקצות לבעלי־מניותיהן מניות בערך נקוב נמוך מאוד, וזאת בתמורה לנכסים רבי־ערך שבעלי המניות רושמים אותם על שם החברה. ההפרש שבין שווי הנכס לבין ערכן הנקוב של המניות שהוקצו תמורתו מכונה בתורת־החשבונאות פרמיה. אם רואים בפרמיה רווח — שאותו החברה הפיקה במסגרת העסקה של הקצאת מניותיה — הרי שאין מניעה מלחלקה לבעלי־המניות. מאידך גיסא, אם רואים בפרמיה חלק אינטגרלי מהונה העצמי של החברה, ממש כמו ערכן הנקוב של המניות, הרי שאין לחלקה לבעלי־המניות, וחברה החפצה לחלק להם הטבות חייבת להמתין להיווצרותו של רווח של ממש.