לכל אשה יש שם - התפתחויות בחקיקה ובפסיקה בתחום זכותה של אשה לבחור שם - קריאה טקסטואלית, משפטית ופמיניסטית

ברשימה זו אני מתחקה אחר תפישת האשה ועיצוב דמותה בטקסטים המשפטיים העוסקים בזכות האשה הישראלית לבחור לעצמה את שם־משפחתה בשנים 1996-1956. אני מראה כיצד בחקיקת חוק השמות בשנת 1956 הביעה הכנסת אהדה לרעיון ״שוויון האשה״, אך בהעניקה לאשה הנשואה זכות שלא לקבל את שם־משפחת אישה ראתה לנגד עיניה את ״האשה החריגה״ ולא את ״האשה הרגילה״, שנתפשה כאם ורעיה המסורתית. פסקי־הדין של בית־הדין הגבוה לצדק משנות השבעים, העוסקים בזכותה של האשה הלא נשואה לבחור לעצמה שם־משפחה, משקפים גישות פטריארכליות מושרשות של מרבית השופטים. רק השופט זוסמן, בדעת מיעוט, החיל על האשה בהקשר זה גישה ליברלית, והתייחס אליה כאל אזרח שהשתייכותו המינית אינה רלבנטית לזכותו המשפטית. במחצית הראשונה של שנות התשעים זנח בית־המשפט העליון את הקו הפטריארכלי (השופט ברק בהלכת אפרת), והמירו במודע בגישה ליברלית פמיניסטית. הכנסת אימצה מהפך זה בחוקקה מחדש את סוגיית שם־משפחתן של האשה הנשואה והלא־נשואה כאחת בתיקון מס׳ 3 לחוק השמות משנת 1996. אני מסיימת בקריאה טקסטואלית של פסק-דין נזרי של בית־המשפט הנבוה לצדק משנת 1996, שאף שהוא מאשר את התוצאות שנקבעו בהלכת אפרת ובתיקון מס׳ 3 לחוק השמות, הוא שב לחיק הטרמינולוגיה הפטריארכלית של שנות השבעים, המגדירה נשים ומסווגת אותן על־פי טיב קשריהן עם בני־זוגן הגברים. טענתי היא כי תפישת האשה שמשדר הטקסט המשפטי חשובה לא פחות מתוצאתו האופרטיבית, וכי השקפת־העולם הפטריארכלית הבאה לידי ביטוי בהלכת נזרי חותרת תחת תוצאתו המעשית הליברלית.