התנאים להחלת הכלל ״הדבר מעיד על עצמו״

פקודת הנזיקין קובעת את עוולת הרשלנות כבסיס אפשרי להטלת אחריות בנזיקין. בתביעה בגין עוולה זו, נטל השכנוע לקיום ההתרשלות מוטל על הניזוק. עליו להוכיח את קיום חובת הזהירות כלפיו ואת הפרתה של חובה זו. לכלל רחב זה קבעה הפקודה מספר חריגים ובינהם סעיף 41 לפקודה, המגלם את הכלל ״הדבר מעיד על עצמו״. השאלה אם כלל זה מעביר את נטל השכנוע או רק את נטל הבאת הראיות היתה שנויה במחלוקת, עד אשר הוכרעה בפרשת נוימן. ההבדל בין שתי הדעות הנוגדות הוא בכך, שאם בסוף המשפט עולה מהערכת חומר העדויות כי כפות המאזניים, באשר לשאלה אם יש לייחס את קרות התאונה להתרשלות הנתבע ואם לאו, הן מעויינות, כי אז לפי הדעה הדוגלת בהעברת נטל השכנוע, תהא התוצאה שהתובע זוכה בתביעתו, ואילו לפי הדעה הנוגדת, יוצא הלה מפסיד. בפסק־הדין שניתן בפרשת נוימן נקבע כי בהתמלא כל התנאים המפורטים בסעיף 41 לפקודה, עובר נטל השכנוע אל הנתבע.